המלצות הזנה לגידול תירס

תירס – מידע כללי

התירס (Ze mays) הוא אחד הגידולים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית. התירס התרבותי, שמקורו ביבשת אמריקה, בוית לראשונה על ידי עמים בדרום מקסיקו לפני כ-10,000 שנה, ותרבויות מוקדמות כמו המאיה והאצטקים, טיפחו אותו, עד שהפך לאבן יסוד בתזונה ובכלכלה שלהם כמקור מזון אמין ועשיר, שתמך בגידול האוכלוסייה. ואכן, פירוש שמו הלועזי של התירס, Maize, המגיע מלשונות האיים הקריביים, הוא “מקור החיים”. לאירופה הגיע התירס בסוף המאה ה-15 על ידי כריסטופר קולומבוס והתפשט במהירות ברחבי היבשת. עד המאה ה-16, תורבת התירס גם באפריקה ובאסיה, הסתגל לתנאי אקלים שונים והפך למרכיב חיוני בחקלאות העולמית. כיום מגדלים תירס בכל רחבי העולם. לפי ארגון המזון והחקלאות (FAO) תירס הוא גידול הדגנים השלישי בחשיבותו בעולם, אחרי אורז וחיטה, כשארה”ב, סין וברזיל הן היצרניות המובילות. בשנת 2023 עמד הייצור העולמי של תירס על כ-1.2 מיליארד טון.

התירס הוא צמח רב תכליתי בעל יישומים רבים. גרעיני התירס עשירים בפחמימות וניתן לעבד אותם למגוון רחב של מוצרים. מעבר למאכל אדם בצורת קלחים, פופקורן, שימורים, קפואים, שמן, קמח, מזון תינוקות ועוד, התירס משמש גם כמזון לבעלי חיים וכחומר גלם בתהליכים תעשייתיים. עמילן תירס, למשל, משמש לייצור פלסטיק מתכלה, ואתנול המופק מתירס משמש כדלק ביולוגי.

שינויי האקלים מהווים אתגר משמעותי בגידול התירס בעולם כיום, בנוסף למזיקים ומחלות. המאמצים לשיפור עמידות התירס כוללים פיתוח זנים עמידים לבצורת ויישום אסטרטגיות משולבות לטיפול במזיקים. התקדמות בביוטכנולוגיה תורמת אף היא להגדלת התפוקה ולשיפור הפרופיל התזונתי של התירס.

מאפייני הצמח

התירס הוא צמח חד-שנתי ממשפחת הדגניים המתאפיין בעונת גידול קצרה (80-120 יום) ויכולת ייצור יבול גבוה לדונם. זהו צמח זקוף, בעל גבעול אחד, שיכול להגיע עד גובה של ארבעה מטרים. שורשי התירס, שצריכים לעגן את הצמח הגבוה באדמה, יכולים להגיע לעומק שבין 90-150 ס”מ. העלים הצרים הארוכים עולים מהצמתים או המפרקים, לסירוגין בצדדים מנוגדים על הגבעול.

התירס הוא צמח חד-ביתי, בעל פרחים זכריים ונקביים נפרדים על אותו צמח. בראש הגבעול נמצאת הציצית, תפרחת של פרחי זכר, מהם משתחררת אבקה, שמתפזרת ברוח. התפרחת הנקבית, קצת במורד הגבעול מהציצית, היא צרור שערות צינוריות רכות, המתפתחות לגרעינים. מבחינה בוטנית, זהו הפרי. תפרחת נקבה שלמה מתפתחת לאוזן או לקלחי תירס, עטופה במספר רב של שכבות עלים או קליפות. הגרעינים מסודרים בשמונה עד 32 שורות מסביב לקלח. בקלח תירס גדול יכולים להיות עד 1,200 גרגירים. לכל גרגיר שלושה חלקים עיקריים: הנבט, שהוא העוּבָּר שממנו יגדל הצמח החדש; האֶנְדוֹסְפֶּרְם, שהוא מאגר האנרגיה של הגרגיר ומכיל בעיקר עמילן – כ-80% מתכולת הגרגיר; והסובין, שהוא המעטפת שנועדה לספק לגרגיר הגנה.

תנאי אקלים וקרקע

גידול תירס מתאים לתנאי מזג אוויר חם. התירס משגשג בצורה הטובה ביותר בחודשים החמים, כאשר הטמפרטורות גבוהות. לעומת זאת, התירס מתקשה כאשר הטמפרטורה הממוצעת מתחת ל-19 מעלות צלזיוס. טמפרטורות יומיות ממוצעות מעל 26 מעלות צלזיוס יכולות להאיץ את תהליכי הנביטה. מנגד, טמפרטורות נמוכות מ-15.5 מעלות צלזיוס יכולות להאט אותם.

תירס מעדיף קרקע בעלת pH בטווח 6.0 עד 7.2, אך משגשג היטב גם בקרקעות גיריות בעלות pH עד 8.5, במיוחד בתנאי השקיה, כמו באזורנו.

ערכים תזונתיים

כמו רוב הדגנים, התירס מורכב בעיקר מפחמימות. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקאי (USDA) קלח תירס בינוני מבושל ששוקל כ-100 גרם מכיל כ-100 קלוריות וכ-21 גרם פחמימות. כיום קיימים זני תירס מתוקים במיוחד המכילים אחוז גבוה הרבה יותר של סוכר וכמויות גדולות יותר של קלוריות ופחמימות. קלח בינוני של תירס רגיל מכיל גם כמות סבירה של סיבים תזונתיים המצויים בעיקר בקליפת הגרעין. תירס הוא גם מקור לוויטמינים מקבוצת B, ובייחוד חומצה פולית (24 מיקרוגרם בקלח בינוני). כמו כן, תירס מכיל כמויות נאות של אשלגן, וכן מספר רכיבים הפועלים כנוגדי חמצון, כמו הקרטנואידים לוטאין וזאקסנטין, בעלי הפיגמנט הצהוב-כתום, החשובים לבריאות העיניים ולהגנה מפני מחלות לב.

גידול תירס בישראל

בישראל מגדלים כ-100 אלף דונם תירס בשנה, בשטחים הנפרסים מרמת הגולן בצפון ועד הנגב המערבי בדרום, 70%-80% מהם גידול לתחמיץ והשאר תירס למאכל ולתעשייה. בשווקים בישראל נמכר בעיקר תירס צהוב, אך יש גם זנים לבנים, סגולים, אדומים וחומים.

זני התירס העיקריים בארץ הם קלגרי, 33-031, קולוסיאוס, סימון, האטי, W86 (מתוך נתוני ארגון עובדי הפלחה לשנת 2019).

המלצות דישון

חנקן

החנקן הוא נוטריינט מפתח בגידול התירס, לאור הגידול וצבירת הביומסה המהירים מאוד של התירס. יש לספק חנקן בכמות גדולה ובצורה רציפה כבר משבוע לאחר הזריעה ולמשך חודש וחצי מהזריעה. לאחר מכן ניתן להוריד את ריכוז החנקן במי ההשקיה.

שימוש במעכב הניטריפיקציה גרין נמצא כמייעל מאד את ההזנה בחנקן כאשר משתמשים בהרכבים המכילים אוריאה או אוראן.

זרחן

– הערך הרצוי לפי בדיקות הקרקע לבדיקת זרחן זמין אולסן – 30 מ”ג/ק”ג. כאשר תוצאות הבדיקה נמוכות מערך זה, יש להשלים את החסר בדישון. להשלמת 1 מ”ג/ק”ג זרחן בשכבת העיבוד נדרש לדשן 1.8-2.0 ק”ג/דונם תחמוצת זרחן.

במידה ורוצים להשלים את מנת הזרחן בישום חד פעמי בשלבי עיבוד הקרקע ניתן להשתמש בטריפל פוספט מגורען – TSP 0-46-0.

אשלגן – הערך הרצוי בבדיקות הקרקע לאשלגן במיצוי ב-

– CaCl2 80-100 מ”ג/ק”ג. בערכים 60-70 מ”ג/ק”ג, באדמות כבדות יש להוסיף כ 30 ק”ג/דונם  תחמוצת אשלגן. בערכים 50> מ”ג/ק”ג יש להוסיף כ-50 ק”ג/דונם תחמוצת אשלגן.

במידה ורוצים להשלים את מנת האשלגן בישום חד פעמי בשלבי עיבוד הקרקע ניתן להשתמש באשלגן MOP – Potash 0-0-60.

מומלץ לדשן בהדשיה דרך מערכת הטפטוף דשן נוזלי מורכב כמו טוב גרין 18-7-0 במקרים בהם הושלמה מנת האשלגן בדישון היסוד או בהרכבים המכילים את שלושת היסודות כמו 6-1-9.

תפקיד הנוטריינטים

תסמיני מחסור בנוטריינטים

חנקן

תסמינים בעלים: העלים הצעירים מקבלים צבע צהוב חיוור או ירוק בהיר, באופן אחיד מקצה העלה ועד בסיסו. הזדקנות מוקדמת של עורקי הקצה והאמצע. בהמשך, הצהבה בצורת V עשויה להופיע בקצות העלים. ההצהבה מתחילה בעלים התחתונים המבוגרים ומתקדמת במעלה הצמח. הגבעולים דקים ושבריריים. הפריחה מעוכבת, והחיוניות הווגטטיבית נמוכה. מערכת השורשים הופכת פחות שופעת ומאטה את צריכת שאר הנוטריינטים. הפחתת תנובה עקב התפתחות לא שלמה של גרעיני ראש הקלח.

זרחן

שכיחות: זמינות זרחן בלתי מספקת וספיגה מופחתת על ידי שורשים עקב קרקע קרה, רטובה או מהודקת. תסמיני עלים: עלים ירוקים כהים; כלורוזה בגוון סגול כהה/צהוב, מתקדמת לאורך גוון סגול. קצב גידול איטי, רמות תנובה מופחתות והבשלה מעוכבת.

אשלגן

תסמיני חסר אשלגן בעלים: צמחים ירוקים כהים, בעיקר בעלים התחתונים, כלורוזה בשולי העלים, שמתפתחת לפסים חומים ולנמק. בצמחים מבוגרים – השחמה של קצות העלים ושוליהם. הפחתת יבול עקב גרעינים קטנים ומעוותים בראש הקלח.

סידן

תסמינים בעלים: התסמינים מתחילים בעלים צעירים אשר מפגינים צבע ירוק בהיר, כתמים לבנבנים או נגעים מפוספסים ולעיתים קרובות מופשלים לאחור.

מגנזיום

תסמינים בעלים: מופיעים תמיד בעלים מבוגרים. צמחים ירוקים-צהובים עם אזורים בצבע צהוב כהה בין העורקים. כלורוזה, שמתפתחת לנמק בצבע חום-חלודה או סגול.

גופרית

תסמינים בעלים: דפוס מפוספס צהוב, ללא נמק. תחילה בעלים החדשים ביותר, ללא נמק. כלורוזה בולטת בין העורקים; העורקים בולטים לאורך העלים. חיוניות וגטטיבית נמוכה. בשלבים מתקדמים: עיכוב התפתחות הצמח.

בורון

תסמינים בעלים: כתמים נקרוטיים צהובים, לבנים שקופים. גבעולים מעוכבי התפתחות עקב קיצור של הפרקים. תנובה מופחתת במידה רבה עקב קלחים קטנים ולא מפותחים.

ברזל

תסמינים בעלים: כלורוזה של אזורים בין העורקים בעלים צעירים של לבלוב הקיץ, בעוד שהעורקים והעורק הראשי נשארים ירוקים. במקרים חמורים, העלים עלולים להלבין כמעט לחלוטין. הפחתת גודל.

מנגן

תסמינים בעלים: העלים הצעירים והבינוניים מקבלים צבע ירוק זית ומפתחים פסים אחידים לבנים-צהובים באמצע הטרף. הפסים הופכים נקרוטיים, והרקמה המתה נושרת מהעלה.

אבץ

תסמינים בעלים: פס כלורוטי ירוק-צהבהב חיוור סמוך למחצית התחתונה של העלה או בכל צד של העורק הראשי, מתקדם לנמק חום בהיר או אפור. נפוץ במיוחד בשלבי הצמיחה V2 עד V8.