המלצות הזנה בגידול גפן יין

המלצות לגידול גפן יין וכרמים Vitis vinifera

מסורת והיסטוריה: גידול גפן יין קיים בישראל כבר לפחות מתחילת תקופת הברונזה לפני כ6000 שנה וממצאים ארכיאולוגיים המצביעים על גידולו והכנת יין נמצאו בכל רחבי ישראל. הגפן הוא ללא ספק הצמח החשוב ביותר במסורת היהודית. אחד משבעת המינים בהם נתברכה הארץ, היחידי שקיבל נוסח ברכה ייחודית משל עצמו  ומוזכר רבות בספרי התנ”ך, התלמוד והמשנה: תיאורי זנים ואיכותם, אזורי גידול, צורות  הדליה ועיצוב, שמות מפורטים לכל חלקי הצמח, כמו גם פירוט תהליך הגידול עצמו מהכנת השטח ועד הבציר והכנת היין. הגפן גם מופיע בתנ”ך כמשל למצבו של עם ישראל. מעריכים כי בתקופת בית שני גידלו בישראל כ  100,000 דונם גפנים למאכל ויין. היום גדלים בישראל עד כ  80 אלף דונם. מהמאה השביעית לספירה והכיבוש המוסלמי, נעקרו והושמדו כמעט לחלוטין גידולי הגפן בישראל, בעיקר כרמי היין. בשל איסור שתיית היין באסלאם והתדלדלות האוכלוסייה בארץ, עד המאה ה 13 הוכחדו רוב הגפנים שנותרו בישראל והענף נמחק. מעט הגפנים ששרדו היו סביב  חורבות ישובים יהודיים, מנזרים וחצרות פרטיות. באמצע המאה ה 19 החלו שוב לגדל גפנים בישראל. גידול זה הסתמך על זנים אירופים שהובאו לישראל ע”י הברון דה-רוטשילד. בסוף המאה ה 19 ענף היין שוב קרס בשל  התפרצות מחלות ומזיקים  ולא חלה בו עליה נוספת משמעותית עד קום המדינה.

בשונה מרוב מיני הגפן האחרים,  גפן היין המתורבת הוא הרמפרודיטי – אין הפרדה בין צמחי נקבה לזכר. לעומתו תת-מין הבר של גפן היין, גפן היערות Vitis vinifera ssp. sylvestris הגדל בטבע בישראל הוא דו-ביתי וקיימים בו צמחי זכר וצמחי נקבה.

גפנים המעוצבות על תמיכה בגובה אדם נקראות דליות.

גפנים המעוצבות על גזע זוחל ו\או משתפלות על הקרקע נקראות רוגליות (גפנים סרוחות).

הזנים המבויתים של גפן היין הם דו-מיניים, חד-ביתיים , בעלי הפריה עצמית ומואבקים ע”י הרוח. כלומר מספיק צמח  אחד בכדי לשאת פרי. פקעי הפריחה (“עיניים”) מתפתחים על גבי הענף הצעיר הירוק (“שריג”). באביב שלאחר מכן  יתעוררו וישאו את האשכולות. התפרחת לרוב יוצאת ממפרק כשהיא מנוגדת לעלה. לאחר ההנבה השריג מתעצה לזמורה שלא תניב עוד פרי, ממנה יתפתחו שריגים חדשים בשנה הבאה. החל מהשנה השנייה הזמורה מתעצה ונקראת בַּד. התפרחת ענפה ומורכבת מעשרות פרחים דו-מיניים, המקובצים על שיזרה ענפה ומחוברים אליה בעוקצים קצרים, נקודת החיבור נקראת חותם. השיזרה מחולקת לאונות (“פסיגות”) שאורכן מתקצר ככל שמתקרבים אל קצה האשכול ויוצרות יחדיו מבנה אשכול חרוטי בעל “כתף” רחבה בתחילתו  ו”נטף” מחודד בקצהו (קצה האשכול). כל פרח מכוסה בעלי עטיף המאוחים יחדיו  הנושרים יחדיו כעין כיפה, וחושפים את איברי הרביה של  הפרח: 5 אבקנים ועמוד עלי. שלב זה נקרא סמדר. ההפריה מתבצעת ע”י הרוח וחרקים מזדמנים, ולאחריה חנטה. התפרחת הופכת לאשכול. בתהליך ההבשלה ( בֹּחָל  ) נוצרים עד כ 4 זרעים (“חרצנים”) במרכז הפרי. הפרי הבודד (ﬠֵנַב)  מטיפוס ענבה אמיתית  ומכונה גם “גרגר” או “פרידה” . לאורך ההבשלה נקראים החנטים “בוסר“. אשכולות דלילים שהתפתחו מאוחר בעונה (לרוב על ענפים משניים) נקראים “עוללות”. בסוף  התהליך יתפתחו ויבשילו לענבים בגווני ירוק בהיר עד סגול כהה. פירות חמוצים שאינם מבשילים לחלוטין או נפגמו  ממחלה כלשהי מכונים “באושים”. אשכולות הענבים מבשילים החל ממאי ועד דצמבר, תלוי בזן ואזור הגידול.

עיצוב הגפן (שלד סעיפים): לקראת סוף החורף (ינואר-פברואר) כאשר הגפן עדיין לפני התעוררות. תתבצע הזמירה. גיזום חזק עד הזרועות של השלד הרצוי כך שמכל זמורה שצומחת כלפי מעלה ישאר זיז קצר (סעיף) בעל 2-3 עיניים,  בכדי לגדל מעט שריגים  ועליהם מעט אשכולות באיכות גבוהה. המרחק בין הסעיפים יהיה כ- 20ס”מ לפחות בכדי למנוע צפיפות של השריגים  העתידיים.

מקור: כתב עץ גפן-משרד החקלאות

דרישות הזנה – דישון בגפן יין

• דרישות ההזנה בגידול ענבים ליין, נמוכות לעומת עצי פרי רבים אחרים ומשתנות בהתאם לסוג היין ואיכותו.
• הדישון צריך להתבסס על בדיקות קרקע ותוצאות ניתוח של בדיקות העלים הפטוטרות ומי ההשקיה.
•            יש ליישם דשן חנקני בתקופות של פעילות הצמח ובית השורשים, בכדי למזער אבדן חנקן עקב שטיפת הקשלב זה כולל את התקופה מהופעת הניצנים ועד שלב הבֹּחַל, ואם לא התרחשה נשירת עלים, מיד לאחר הבציר.דישון רציף בחנקן עדיף על פני דישון אחד בעונת האביב. הגפנים מגיבות באופן שווה לרוב צורות הדשן החנקני.

הדינמיקה של ספיגת נוטריאנטים במהלך עונת יבול בכרמים

ניתן להבחין בדפוסים הבאים בתרשים שלעיל:

• צריכת החנקן נמוכה יחסית בתחילת העונה, היא עולה באופן חד עד חנטת הפרי ואז יורדת עד הבציר, ושוב עולה באופן חד לאחר הבציר.
• צריכת הזרחן מתנהלת בצורה דומה, אך היא עולה רק לאחר הבציר
• קצב צריכת האשלגן מתחיל בנקודה הגבוהה ביותר לעומת אלה המתוארים לעיל, יורד בתלילות עד הבציר ועולה שוב במידה מועטה לאחר הבציר

תפקיד הנוטראינטים

חנקן

• מעודד רמות תנובה גבוהות ותורם לצמיחה וגטטיבית של הגידול.
• ממלא תפקיד מפתח בסינתזה של חלבונים המעורבים ישירות בצמיחה ובהתפתחות הענבים
• רמת החנקן החנקתי (במיצוי מימי) הרצויה בפטוטרת בעת הפריחה 500-1000 חל”מ, וחנקן בצורת ניטרט פחות מ-350 חל”מ. רמת החנקן החנקתי הרצויה פטוטרת בעת הבציר ב 21% סוכר: 500-120 חל”מ.
• מומלץ לדשן 4-10 ק”ג/דונם חנקן צרוף (N), ולהפסיק את הדישון החנקני לפני שלב החלפת הצבע בענב.

זרחן

• מעודד את התפתחות מערכת השורשים. תנאי מוקדם לפריחה חיוני לניהול האנרגיה בצמח. משפר את התחלקות התאים.
• רמת הזרחן הרצויה בפטוטרת בעת הפריחה 0.2-0.3%, והזרחן הרצוי בפטוטרת בעת הבציר ב 21% סוכר: 0.12%
• מומלץ לדשן כ 1-5 ק”ג/דונם תחמוצת זרחן P₂O₅

אשלגן

• משפר את הובלת הסוכרים אל הפרי. קופקטור (גורם משלים) של עשרות אנזימים. מסדיר את ניהול המים, בעיקר באמצעות ויסות הפיוניות.
• מגדיל את תכולת הסוכר בפרי. מפחית את הרגישות לסוגים רבים של עקות אביוטיות וביוטיות. משפר את עומק הצבע הירוק של הפרי.
• רמת האשלגן – K הרצויה בפטוטרת בעת הפריחה 1.5-2.5%, ורמתו בפטוטרת בעת הבציר ב 21% סוכר: 1-1.5%.
• מומלץ לדשן כ 5-15 ק”ג/דונם תחמוצת אשלגן K₂O.

סידן

• משפר את יציבות דופן התא, ולפיכך מקנה לצמח מבנה חזק ועמידות בפני מחלות.
•  BER (blossom-end rot). הוא גם משפר את אורך חיי המדף של הפרי.

מגנזיום

• אטום המגנזיום הוא החלק המרכזי של מולקולת הכלורופיל, הממלאת תפקיד מפתח בפוטוסינתזה. המגנזיום מגביר את ניצול הברזל נושא את הזרחן בצמח. משמש גם כמפעיל אנזימים וגם כמרכיב באנזימים רבים. מסייע בהשגת צבע ירוק עמוק לפרי.
• רמת המגנזיום – Mg (במיצוי מימי) הרצויה בפטוטרת בעת הפריחה 0.2-0.3%, ורמתו בפטוטרת בעת הבציר ב 21% סוכר: גבוה מ 0.3%.
• מומלץ לרסס מגנזאון לאחר הלבלוב.

ברזל

• חיוני לסינתזה של חלבונים וכלורופיל. גורם חשוב באנזימים רבים, קשור למערכות העברת אנרגיה ונשימה.

מנגנן

• בעל חשיבות רבה בתהליכים הבאים: טרנסלוקציה של סוכרים ופחמימות, האבקה ויצירת זרעים, חלוקת תאים ויצירת דופן התא בעיקר בהקשר של ספיגה וניצול הסידן.
• רמת המנגן – Mn (בשריפה) הרצויה בטרף בעת הפריחה 40 ppm ורמתו בפטוטרת בעת הבציר ב 21% סוכר: 40ppm
• מומלץ לדשן בקורטין מנגן פלוס.

אבץ

• משמעותי בתהליכי יצירת האוקסין, הורמון גדילה חיוני. מעודד סינתזה של חלבונים וכלורופיל. דרוש ליצירת עמילן והתפתחות השורש.
• רמת האבץ – Zn (בשריפה) הרצויה בטרף בעת הפריחה 25 ppm

נחושת

• קשור למטבוליזם החנקן והפחמימות. זרז בתהליכי הפוטוסינתזה והנשימה. נמצא באנזימים המעורבים בבנייה של חומצות אמינו והפיכתן לחלבונים.

מוליבדן

• ממלא תפקיד חשוב בפעילות של ניטרט רדוקטאז, הפיכת ניטרטים לחומצות אמינו. המרה של זרחן אנאורגני לצורות אורגניות.

תסמיני מחסור בנוטריאנטים

חנקן

• עלים בוגרים: קטנים באופן אחיד, בצבע ירוק בהיר או צהוב, בכל חלקי הגפן.
• צמיחת שריגים: איטית ונפסקת באמצע הקיץ
• פרקים: קצרים
• הבשלת הפרי: מוקדמת
• איכות הפרי: נמוכה, כולל צבע דל בזנים האדומים
• חנקן כולל בפטוטרת בעת הפריחה: פחות מ-1%; חנקן בצורת ניטרט בפטוטרת בעת הפריחה: פחות מ-350 חל”מ

זרחן

• לצמחים הסובלים מחוסר זרחן יש שורשים חלשים, הם מעוכבי התפתחות ועליהם קטנים, ירוקים כהים או חומים.
• חנטת פרי מופחתת, דבר הפוגע בתפוקה.
• המחסור בזרחן נפוץ ביותר כאשר ה-pH של קרקע נמוך מדי (קטן מ-5.5) או גבוה מדי (מעל 7.0).

אשלגן

האשלגן הוא יסוד מובילי ולכן העלים הישנים הם הרגישים ביותר, הם מפגינים כלורוזה בשוליים, ובמקרים חמורים שולי העלים מתים.

• צבע ירוק כהה עמום מופיע על העלים. באמצע הקיץ עד סופו, העלים עשויים לקבל גוון ברונזה, במיוחד בצד ההדליה הפונה מערבה. חלק מהעלים עלולים לפתח כתמים כהים קטנים או גדולים
• מחסור באשלגן עלול להחמיר עקב יישום של אבן גיר דולומיטית, שנעשה במטרה להעלות את ה-pH ולהעשיר את הקרקע במגנזיום.
• מחסור חמור באשלגן מפחית את חיוניות הצמח, גודל הענבים ותנובת היבול.

מגנזיום

• הצהבה של העלים המבוגרים, מתחילה בין העורקים הראשיים, תוך קיום של גבול ירוק צר. הכלורוזה בין עורקי העלה מופיעה תחילה בצורת כתמים גדולים מפוזרים. מכיון שהמגנזיום Mg הוא יסוד מובילי בצמח, העלים הצעירים מושפעים במידה פחותה. אם המחסור אינו חמור, הוא לא מתגלה עד סוף הקיץ.
• ייתכן שעלי קצה צעירים לא יפגינו לעולם את תסמיני המחלה, אלא רק כאשר המצב קיצוני בכל חלקי הצמח.
• מחסור במגנזיום עלול להפחית את התנובה ולעכב את ההבשלה אם הכלורוזה בעלים מחמירה במידה שיש בה כדי לעכב את הפוטוסינתזה.

ברזל

• הצהבה בהירה בין העורקים מופיעה תחילה בעלים צעירים יותר. כל שאר העלים נותרים ירוקים כהים.
• הפחתה בצמיחת הנצרים ובתנובה.
• צמחים הסובלים ממחסור בברזל מצהיבים והתפתחותם מתעכבת.
• התופעה נראית לרוב בצמחים הגדלים בקרקעות אלקליות (pH גדול מ-7.0) או גיריות. היא נגרמת גם עקב טיפול העלאה של רמת הסידן, ניקוז לקוי או ריכוז גבוה של יונים מתכתיים באדמה או בתמיסת הנוטריאנטים.

מנגן

• התסמינים מופיעים באמצע הקיץ עד סופו, כגון כלורוזה בין עורקי העלה, או הצהבה של העלים הבסיסיים.
• מאחר שמחסור במנגן משפיע רק על העלים המבוגרים שפעילים פחות מבחינה פוטוסינתטית, הפסדי תנובה כתוצאה ממחסור במנגן אינם מדאיגים בדרך כלל.
• מחסור במנגן קורה בקרקעות בעלות pH גדול מ-7 ובקרקעות חוליות, סידניות או גיריות יתר על המידה.
• עלים מבוגרים יותר נפגעים תחילה בתופעות כגון כמו כלורוזה בגוון לבנבן-שזוף בין העורקים, מלווה בצריבה בשולי העלים במקרים חמורים, ובהמשך מוות של רקמת השוליים.

מוליבדן

• עלים מבוגרים יותר נפגעים תחילה בתופעות כגון כמו כלורוזה בגוון לבנבן-שזוף בין העורקים, מלווה בצריבה בשולי העלים במקרים חמורים, ובהמשך מוות של רקמת השוליים.התפתחות הצמחים מתעכבת.

אבץ

• הצהבה בין העורקים דומה לזו שנגרמת עקב מחסור בברזל.
• השפעה שלילית על צימוח חדש, פרקים קצרים יותר המצמיחים נצרים מעוכבי התפתחות.
• העלים המבוגרים מפגינים בתחילה כלורוזה בין עורקית בגוון צהבהב-ירוק, ומפתחים בהמשך צבע צהוב-לבנבן. שוליים הירוקים של העורקים נשמרים.
• מעט מאוד פרחים שעלולים להיות עקרים.
• העלים הצעירים מצהיבים ונוטים להיות קטנים.
• אשכולות קמלים עם פירות זעירים ולא בשלים

שיטות דישון

יישום קרקע

יש ליישם חנקן בטווח של 30 עד 60 ס”מ מהגפן בפסים (banding) ובהצנעה קרובה (immediate disking), או על ידי הדשיה. במקרה של צורך בדישון חנקן, יישום שנתי של 3.5 עד 6.0 ק”ג/ד’ של חנקן צרוף בקרקעות חמרה חוליות, הוא נקודת מוצא הולמת לכרמים בוגרים. כרמים צעירים (עונת גידול ראשונה ושנייה) הזקוקים לדישון חנקן, זקוקים בדרך כלל ל-3.0 ק”ג/ד’ של חנקן צרוף.

דישון באמצעות השקיה בטפטוף

בגלל הפופולריות הרבה של השקיה בטפטוף של גידול זה, הדישון נעשה בדרך כלל על ידי הדשיה, באמצעות דשנים מסיסים היטב והתאמת יחסי N-P-K-Ca-Mg בהתאם לצורכי הגידול בשלבי הצמיחה השונים.

הזנה דרך העלווה

ריסוס עלווה המבוצע כיאות, מתמקד בדרך כלל במיקרו-נוטריאנטים ויש בו כדי להועיל. לפני יישום תרסיס נוטריאנטי כלשהו, ​​יש לבצע ניתוח פטוטרת מעבדתי בעלים מושפעים ובעלים בריאים וכן ניתוח קרקע. הדבר יכול לסייע לקבל החלטה מושכלת המבוססת על ראיות ולא רק על תסמינים חזותיים. ניתן למלא מחסור באבץ על ידי יישום תרסיס עלווה 2–3 שבועות לפני הפריחה. מכיוון שהברזל אינו נייד בצמחים, יש לרסס רק עלווה קיימת. אם הכלורוזה חמורה ומתמידה, ייתכן צורך ביישום חוזר במרווחים של 10–20 יום.