המלצות הזנה בגידול זיתים

הזית התרבותי ((Olea Europaea נמנה עם משפחת הזיתים (Oleaceae) והוא המין היחידי במשפחה שמניב פירות למאכל ולשמן. זהו עץ ירוק עד ומאריך ימים, שמקורו במזרח אגן הים התיכון. הזית עמיד לתנאים קשים של יובש, מליחות וטמפרטורות גבוהות, תכונות המקנות לו כושר עמידות והישרדות גבוה ומאפשרת גידולו באזורים קשים מבחינת תנאי אקלים וקרקע. ואכן, מסורתית מטעי זיתים ניטעו בשטחים שלא התאימו לגידולים אחרים, במורדות הרים, בקרקעות גירניות, כבדות וללא השקיה.

30 השנים האחרונות התאפיינו במגמת מעבר לגידול זיתים בשלחין בכל העולם, וגם בישראל, בעיקר כתגובה לעלייה החדה בביקוש לשמן איכותי. בעקבות כך החלו נטיעות נרחבות של מטעי זיתים לשמן בתנאים אינטנסיביים, הכוללים השקיה ודישון רציפים ומסיק מכני.

גידול זיתים בישראל

בישראל נטועים כ-320 אלף דונם זיתים מזנים מקומיים לצד זנים מודרניים שונים. 250 אלף דונם מהם גידולי בעל ללא השקיה ו-70 אלף דונם גידולי שלחין. על אף ששטחי חקלאות השלחין מהווים רק כרבע מסך שטחי כרמי השמן, הם מספקים יותר מחצי מסך תפוקת שמן הזית בישראל, כיוון שהתפוקה הממוצעת לדונם גבוהה בהרבה: בחקלאות הבעל התפוקה היא כ-40 ליטר שמן לדונם, ובחקלאות השלחין בין 180 ל-220 ליטר לדונם.

הנפוצים בין זני הבעל הם הזן הסורי והנבאלי, שניהם זנים מקומיים, שגודלו בארץ לאורך ההיסטוריה. זן השלחין הנפוץ הוא הברנע, פיתוח ישראלי, שממנו מפיקים שמן עדין. בשנים האחרונות הוכנס לארץ זן יווני בשם קורנייקי, שיתרונו בהנבת יבולים יציבים ואפשרות למסוק על ידי בוצרת.

כ-110 בתי בד פועלים בישראל, ואלה משרתים 400 יצרני שמני זית, מהם 40 יצרנים גדולים. כ-20-16 אלף טונות שמן זית מיוצרים בארץ בשנה, ומיובאים אליה בין 3,000 ל-4,000 טון שמן. ממוצע הצריכה השנתית לנפש עומד על כ-2.4 ליטר שמן זית, כשהייצור וצריכת השמן נמצאים בעלייה מתמדת.

בנוסף לזיתי השמן, גדלים בארץ עוד כ-15 אלף דונם זיתי מאכל, שמפיקים קרוב ל-15 אלף ק”ג פרי למאכל. הנפוץ בזני המאכל הוא זן המנזנילו, אולם נוכח המהפכה שעובר הענף עם כניסת המסיק המכני, נכנס יותר ויותר זן האוכיבלנקה, שמתאים יותר לשיטה זו.

סירוגיות בזיתים

הזית ירוק-העד מתאפיין בסירוגיות: במקביל להתפתחות הפרי מתפתח הצימוח שיישא את היבול של השנה הבאה. מכאן החשיבות הרבה לייצור צימוח חדש במהלך העונה, לצד גידול הפרי. בגידול זית לשמן, התמונה סבוכה עוד יותר: שינויים בהשקיה, שנועדו למקסם את יבול השמן ואיכותו, משפיעים על הצימוח ועל פוטנציאל היבול לשנה הבאה.

נוטריינטים מרכזיים בגידול זיתים

לזית דרישה למינרלים הדומה לעצי פרי רבים אחרים, אולם הוא מסוגל לצמוח ואף להניב יבול גם בתנאים קשים של מחסור מים ודשן. בתנאי הגידול המסורתיים של הזית, כלומר, בקרקעות גירניות ואקלים ים תיכוני, חלק מיסודות ההזנה מסופקים לזית על ידי הקרקע, בעיקר סידן, מגנזיום וגופרית. במטעי הזית שבגידול שלחין נהוג לדשן באופן רציף בחנקן, אשלגן וזרחן. יש לזכור כי חלק גדול מכרמי הזיתים בישראל מושקים במי קולחין מטוהרים, ועובדה זאת מחייבת התייחסות למרכיבי המאקרו-אלמנטים במים בבניית תכנית הדישון.

ספיגת הנוטריינטים מתרחשת בעיקר במהלך האביב והקיץ, כאשר העץ מנץ והזיתים חונטים וגדלים. קצב ספיגת החנקן גבוה יותר באביב/בתחילת הקיץ, במהלך הצמיחה הווגטטיבית, בעוד שקצב ספיגת האשלגן מפגר מעט בזמן זה. ריסוסי עלווה יכולים להשלים את ספיגת הנוטריינטים מהשורשים בזמנים מסוימים, לפיכך יש לשקול ריסוסי עלווה, בהתייעצות עם האגרונומים.

אנליזה של עלים היא כלי שימושי להערכת מצב התזונה של הצמח. יש לבצע דגימות עלים ואנליזות במהלך אמצע הקיץ, לאחר התבססות הזית, כאשר יש ביקוש גבוה לנוטריינטים. יש צורך גם באנליזות קרקע כדי להבין את תנאי הגידול ואת הגורמים המשפיעים על מצב התזונה של העץ. מומלץ להתייעץ עם האגרונומים שלנו לגבי הערכים הרצויים.

חנקן – החנקן הינו מרכיב הכרחי בכל החלבונים, חומצות גרעין ומרכיבים נוספים בצמח. חנקן הוא הדשן העיקרי גם בגידול זיתים, וחיוני ליצירת צימוח צעיר. דישון עודף בחנקן עלול לגרום לירידה באיכות השמן.

אשלגן – האשלגן מכונה יסוד האיכות, כיוון שהוא קשור לגודל הפירות ולאיכותם. מכאן שלרמת האשלגן בצמח השפעה רבה על היבול. האשלגן עוזר לעצי הזית להגדיל את הפירות על ידי הגדלת היחס בין העיסה לגרעין ובהתאם את כמות השמן בפרי. בנוסף, אשלגן עוזר לזיתים לשרוד במצבי יובש ועקה ולהתגונן בפני תולעי הנמטודות.

זרחן – בעבר היה מקובל לחשוב כי הזרחן הוא יסוד זניח בזיתים, אולם מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי אספקה סדירה של זרחן לאורך העונה, ובעיקר בתקופת הפריחה, משפיעה לטובה על הפריחה בזיתים ועל החנטה ומשפרת את פוטנציאל נשיאת היבול על העץ. בנוסף, הזרחן חיוני לתהליכים עתירי אנרגיה כמו ייצור השמן בזית.

אבץ – גם האבץ חיוני לפריחה ולחנטה סדירה בזיתים, אף כי נוכחותו חמקמקה ומחסור בו מגביל את היבול עוד לפני שסימני המחסור נראים על העץ, תופעה שמאפיינת כרמים רבים.

תפקיד הנוטריינטים בזיתים:

תסמיני מחסור בנוטריינטים

המלצות לדישון זיתים

חנקן – דישון חנקני לזיתים נדרש בכמויות של 10-20 יחידות שנתיות, בהתאם לשיטת הגידול, ייעוד הפרי ואיכות מי ההשקיה. רצוי לדשן לאורך עונת ההשקיה במשך הקיץ, עד לתחילת הסתיו (סוף אוגוסט).

אשלגן – כמות דשן האשלגן המומלצת לעץ גדול היא 2-3 ק”ג בשנה לפחות ויותר, ללא חשש. מקובל להוסיף דשן אשלגני לעצים בתחילת החורף, לפני החריש הראשון של מטעי הבעל, ולאחר סיום עונת המסיק, אז ניתן לדשן באשלגן כלורי או באשלגן גופרתי. בחנקת אשלגן, שנשטף בגשם, ניתן לדשן רק בריסוס עלוותי, וזאת לאחר התקשות הליבה במהלך החודש השביעי והשמיני לגידול. במטעים שאינם חורשים ניתן להוסיף לעצים דשן אשלגני על ידי הנחתו בתלמים מסביב לעצים ולאחר מכן להטמינו באדמה. אחת לשנתיים ניתן להוסיף דשן סופר-פוספט, בהתאם לסוג הקרקע.

זרחן – מומלץ לדשן בזרחן לאורך כל העונה, ולא רק במנה מרוכזת באביב, שאז רובו מתקבע בקרקע וזמינותו יורדת. הדישון מומלץ בכמות של בין 3-6 יחידות לדונם, בהתאם לרמתו בבדיקות העלים והקרקע.

אבץ – האבץ מתקבע בקרקע ועל כן יש ליישמו בשילוב כילאט, למשל במוצר קורטין אבץ, של דשנים מקבוצת ICL, המבטיח את זמינותו לצמח. כפתרון לקושי לשלב זרחן ואבץ, שני יסודות שחיוניים לזית בתחילת האביב, אולם מגיבים זה לזה, פותחה בדשנים מקבוצת ICL משפחת דשני שרית, המשלבים דישון זרחני חיוני עם דישון באבץ, כמו שרית 7.5-4-5, המכיל 700 גרם אבץ בליטר.

בורון – בכרמים שבהם רמת הבורון נמוכה מ- 20 חלקי מיליון בעלים, יש לרסס בפברואר בנוטרי-ונט סטרטר לזית, המכיל בורון, בריכוז 3%.

החלשת העוקץ למסיק יעיל

בשנים האחרונות מתקבע השימוש בריסוס נוטרי-ונט סטרטר להחלשת העוקץ בזיתים לפני המסיק, דבר שמביא לייעול המסיק והגדלת היבול, ומוריד את הפגיעה בעצים בעקבות השימוש במכשירי הניעור.

הרכב מומלץ לריסוס: נוטרי-ונט סטרטר לזית 3%, שמן דימול 0.5%, אתרל 0.1%. מומלץ לרסס את העצים כשבוע עד עשרה ימים לפני הניעור.