המלצות הזנה בגידול רימון

רימון – מידע כללי

הרימון, שמקורו במרכז אסיה, הוא אחד מהצמחים הראשונים שהאדם התחיל לגדל, ונמצא בשימוש כבר כ-5,000 שנה. הרימון התפשט ברחבי העולם העתיק, מאסיה המזרחית ועד צפון אפריקה, ובהמשך הגיע גם לדרום אירופה ולעולם החדש. הוא נחשב לסמל של שפע ופוריות ומוזכר בתנ”ך במגוון צורות: כמאכל, בדימויים, כעיטור במקדש, בקישוט בגדי כהונה, בשמות מקומות וכאחד משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל. במהלך ההיסטוריה היהודית, הוטבעה דמות הרימון על מטבעות רבים, מהשקל בימי המרד הראשון ועד מטבע שני השקלים כיום.

מאפייני הצמח

הרימון הוא שיח גדול או עץ קטן ממשפחת הכופריים, ותת-משפחת הרימוניים. רוב הזנים בעולם הם נשירים, אך ישנם זנים מהודו שהם נשירים-מותנים או ירוקי-עד. גובהם של זני הרימון נע בין 1.5 ל-10 מטרים, אך בתנאים אופטימליים יכולים העצים להגיע לגובה של כארבעה מטרים. הענפים דקים, קשים וקוצניים, והעלים פשוטים ומבריקים בצדם העליון, עם צבע המשתנה מוורוד-אדמדם לירוק. הקליפה החיצונית של הרימון נוטה להתקלף כאשר הפרי מבשיל.

הרימון פורח על גבי ענפים בני שנה עד שלוש. פרחי הרימון פורחים כחודש לאחר בקיעת ניצני הפריחה בשלושה גלי פריחה עוקבים. הפריחה באשכולות של 2-6 פרחים בעלי עוקץ קצר הצומחים יחד, במרכזם או בקצותיהם של הענפים הצעירים. הפרחים מכילים הרבה מאד אבקה על גבי מאות אבקנים. לעומתם הצופנים ממוקמים עמוק בתוך הכתר ומניבים מעט צוף. הפרחים הם דו-מיניים ומסוגלים להניב פרי תקין גם בהאבקה עצמית. אך לא כל פרחי הרימון יניבו פרי. על כל צמח קיימות שתי תצורות פרח: חלק מהפרחים הם “פרחי אגרטל” (דו-מיניים), עם בליטה כדורית קטנה בתחתית הגביע, והשאר “פרחי פעמון” ללא בליטה, שלא מתפתחים לפרי. לאחר שהפיצו אבקה הם ינשרו מהעץ, על כן הם מכונים גם “פרחי-זכר”. היחס בין שתי התצורות קובע, בין השאר, כמה הזן מסוגל להניב. הפירות הם מצורת ענבה מדומה, המתפתחת מבסיסו של הגביע המאוחה היוצר את סמלו של הפרי – הכתר לראשו. הפרי מכיל בין 200 לכ-1,200 זרעים, בהתאם לזן ולגודלו הסופי.

תנאי הגידול

הרימון ידוע בגמישותו וביכולתו להתאים למגוון תנאי גידול, כולל בקרקעות מליחות עד כ-500 ח”מ כלורידים. הוא יכול לשרוד בטמפרטורות גבוהות של עד 48 מעלות צלזיוס, ברוחות חזקות ובתנאי שרב, ומצד שני, גם באירועי קור קיצוניים קצרים. עם זאת, קיפאון ממושך עלול לגרום נזק משמעותי ואף למות הצמח, ולכן הוא נפוץ בעיקר באזורים חמים ויבשים. רוב זני הרימון אינם מתאימים לאקלים לח ומעדיפים קיץ ארוך, חם ויבש, עם לילות קרירים.

מזיקים ונזקים אופייניים

המזיקים הבולטים והנפוצים ביותר ברימון הם חרקים, הגורמים לשלושה סוגי נזק עיקריים:

מזיקי פרי – חרקים כגון כחליל הרימון, זבוב-פרי ים-תיכון, עש התפוח המדומה, עש החרוב.

מזיקי שלד – חרקים שונים הנוברים בבסיס הגזע, עצת השלד, בסיסי הענפים והענפים עד שברים ותמותה. בהם קבוצת “עשי שיח הרימון” וחיפושיות קליפה שונות. חרקים אלה נוטים לתקוף עצים חלשים, עצים הסובלים מרקבונות וגיזום לא נכון. הדרך המומלצת להתמודדות מולם היא הקפדה על השקיה נכונה, דישון, סניטציה וניטור תקופתי אחר סימני נזק. הקפדה על גיזום של ענפים חלשים וטיפול נכון יקטינו משמעותית את רמת הנזק.

התבקעות פרי

אחת התופעות הנפוצות והבעייתיות ביותר בגידול רימונים היא התבקעות הפרי. החוקרים מעריכים כי זוהי צורת ההפצה הטבעית של זרעי הרימון ולכן קשה למנוע אותה לחלוטין. על אף שהרימון מתבסס מהר מאוד בקרקע ומסוגל לשרוד גם כגידול בעל, כבר בימי קדם הבינו שבכדי לקבל פרי איכותי ואסתטי נדרשת השקיה סדירה ודישון. כיום השימוש במערכת טפטוף יחד עם דישון איכותי מצמצמים מאוד את בעיית ההתבקעות. עומס פרי, לחות מוגברת, מחסור במינרלים מסוימים ולעתים אף הצללה גבוהה עלולים להשרות התבקעויות. גם גיזום חריף בקיץ וחשיפת פרי ירוק עלולים להזיק ולגרום לכוויות שמש על הפרי והענפים הצעירים. לכן מומלץ להימנע מגיזום מסיבי בשיא הקיץ.

יתרונות בריאותיים

הרימון מכיל כמויות גבוהות של ויטמינים, במיוחד ויטמיןC , מינרלים וסיבים תזונתיים. הוא עשיר בנוגדי חמצון חזקים, טוב לשמירה על הלב, מסייע להפחתת דלקות פרקים, מסייע באיזון לחץ דם, ובעל תכונות אנטי-ויראליות.

גידול רימון בישראל

בישראל מגדלים את הרימון באזורים רבים, השונים מאוד זה מזה בתנאי האקלים שלהם. חלקות מסחריות של רימון קיימות בדרום הערבה, אזור ים המלח, בקעת הירדן, רמת הנגב, הנגב המערבי והצפוני, השפלה הדרומית והפנימית, מישור החוף, עמקי הצפון, הגליל ורמת הגולן. בסך הכול יש בישראל כ-100 מגדלי רימונים, והיקף שטחי הגידול עומד על כ-13 אלף דונם. היבול השנתי הממוצע בישראל עומד על כ-45 אלף טון, כ-7,000 מתוכם נצרכים בתקופת החגים. הצריכה הממוצעת לנפש עומדת על כארבעה ק”ג בשנה.

בישראל מגדלים זנים בעלי גרגרים חמוצים ומתוקים, כאשר הזן הנפוץ והמבוקש ביותר בארץ ובחו”ל הוא הוונדרפול, רימון גדול, חמוץ-מתוק, שצבעו אדמדם. זן מבוקש נוסף הוא “ראש הפרד”. בשנים האחרונות הוחלפו מרבית העצים לטובת עצים מהזנים האדומים המוקדמים: “עמק”, “עכו” ו”שני”.

השקיה

הרימון זקוק להשקיית סדירה. ברוב הזנים השקיה בעודף תגרום למחלות שורש ולריקבון. השקיית הרימון מתחילה בראשית חודש מאי – צריכת המים היא כ-600 קוב מים/דונם/עונה.

ממוצע ההשקיה בחודשים השונים על פי ההתאדות הממוצעת:

• מאי – 2 קוב מים/דונם/יום
• יוני – 3 קוב מים/דונם/יום
• יולי – 3.8 קוב מים/דונם/יום
• אוגוסט-ספטמבר – 4.3 קוב מים/דונם/יום
• אוקטובר – 3.4 קוב מים/דונם/יום

המלצות דישון

דישון הרימון צריך להתבצע באופן סדיר. הדישון יחל רק לאחר שיא הפריחה ותחילת החנטה של גל הפריחה העיקרי, כדי למנוע צימוח נמרץ המתחרה בחנטים.

במקרה שלא בוצעו בדיקות עלים מנות הדשן המומלצות:

• 15יחידות (ק”ג/דונם) חנקן.
• 35-30 יחידות (ק”ג/דונם) תחמוצת אשלגן.
• כ-5 יחידות (ק”ג/דונם) תחמוצת זרחן.
• מנות הדשן ייפרסו על פני העונה כולה, עד סמוך לקטיף. את הדישון החנקני יש להפסיק כחודש לפני הבשלה בכדי לא לעכב את שבירת הצבע.
• ריסוסים עלוותיים – לפני הפריחה מומלץ ליישם בורון באמצעות התכשירBORTRAC  בריכוז 0.15%.