המלצות הזנה בגידול תות שדה

תפקיד הנוטריאנטים

חנקן

מעודד רמות תנובה גבוהות ותורם לצמיחה וגטטיבית של הגידול

ממלא תפקיד מפתח בסינתזה של חלבונים המעורבים ישירות בצמיחה ובתנובה.

זרחן

מעודד התפתחות של מערכת שורשים בריאה. תנאי מוקדם לפריחה ולפיכך מספר הפירות והשתמרותם.

חיוני לניהול אנרגיה נאות בצמח. משפר את התחלקות התאים.

אשלגן

משפר את הובלת הסוכרים אל הפרי. קופקטור (גורם משלים) של עשרות אנזימים. מסדיר את ניהול המים, בעיקר באמצעות ויסות הפיוניות.

מגדיל את תכולת הסוכר בפרי. מפחית את הרגישות לסוגים רבים של עקות אביוטיות וביוטיות. משפר את עומק הצבע של הפרי, את מוצקות בשר הפרי, הצורה ורמות התנובה הכלליות.

סידן

משפר את יציבות דופן התא, ולפיכך מקנה לצמח מבנה חזק ועמידות בפני מחלות.

כמות הולמת של סידן מונעת את רקבון העוקץ – BER (blossom-end rot). הוא גם משפר את אורך חיי המדף של הפרי.

מגנזיום

אטום המגנזיום הוא החלק המרכזי של מולקולת הכלורופיל, הממלאת תפקיד מפתח בפוטוסינתזה. מגביר את ניצול הברזל.

נושא את הזרחן בצמח. משמש גם כמפעיל אנזימים וגם כמרכיב באנזימים רבים. מסייע בהשגת צבע ירוק עמוק לפרי.

גופרית

מרכיב מבני של חלבונים ופפטידים. פעיל בהמרה של חנקן אנאורגני לחלבון.

מרכיב מבני באנזימים שונים. קטליזטור ביצירת כלורופיל.

ברזל

חיוני לסינתזה של חלבונים וכלורופיל. גורם חשוב באנזימים רבים, קשור למערכות העברת אנרגיה ונשימה.

מנגן

ממלא תפקידים חשובים בפוטוסינתזה: ריאקציית Hill (פיצול מולקולת המים), הובלת אלקטרונים, הטמעת CO₂. יצירת ריבופלבין, חומצה אסקורבית וקרוטן.

בור

טרנסלוקציה (התקה) של סוכרים ופחמימות. האבקה ויצירת זרעים. חלוקת תאים ויצירת דופן התא, בהקשר של ספיגה וניצול של סידן.

תסמיני מחסור בנוטריאנטים

נוטריאנט	תיאור
חנקן	הגידול הווגטטיבי וגם יצירת הפירות מוגבלים מאוד. עלים ירוקים בהירים עד צהובים, העלים הצעירים עדיין ירוקים למדי מהחנקן שמגיע מעלים מבוגרים.
	עלים בצבע אדום כהה וסגול וצהוב עד ירוק בהיר. התנובה מצטמצמת, והפרי חיוור, קצר ועבה.
זרחן	לצמחים הסובלים מחוסר זרחן יש שורשים חלשים, התפתחותם מעוכבת, עליהם קטנים, וצבעם ירוק-אפור כהה ועמום.
	צבע העלים הופך סגול עד חום ככל הטרף או בשוליים המרוחקים (ראה תמונות).
	צמצום של חנטת הפירות, דבר הפוגע ביבול, המחסור בזרחן נפוץ ביותר כאשר ה-pH של קרקע נמוך מדי (קטן מ-5.5) או גבוה מדי (מעל 7.0).
אשלגן	העלים הישנים הם הרגישים ביותר, הם מפגינים צריבה בשוליים וצבעם הופך כהים.
	שלוחת של הפטוטרת לתוך העלעל המרכזי מתכהה, והבסיסים של שאר העלעלים נמקים.
	הקצוות והשוליים המשוננים של העלים המבוגרים מאדימים ומתייבשים. התופעה מתקדמת בהדרגה פנימה בין עורקי העלה ומתפשטת לרוב שטח ה טָרָף.
סידן	העלים הצעירים ביותר מתקמרים כלפי מטה והקצוות שלהם נצרבים. עיכוב התפתחות ונמק של העלים הצעירים ביותר ושל קודקודי הצמיחה בראש הצמח. במקרים של חוסר חמור, עלולה להתרחש הצהבה של שולי העלים. העלים הבוגרים ומבוגרים יותר אינם מושפעים בדרך כלל. מחסור חמור גורם להפלת פרחים מוות של קודקוד הצמיחה, השלוחות והפטוטרות עלולות לפתח כתמים כהים. הפירות קטנים, בעלי מרקם קשה וצמיחת השורשים מצומצמת. צריבה וקמיטה של קצות העלים מסייעות להבדיל בין הפרעה זו לבין מחסור בבור שגורם לעיוות ועיבוי של העלים.
מגנזיום	הצהבה של העלים המבוגרים, החל בין העורקים הראשיים, תוך שמירה על גבול ירוק צר, במצבים חמורים מתפתחת צריבה בצבע חום בהיר באזורים הצהובים. העלים הצעירים מושפעים במידה פחותה. פירות של צמחים עם מחסור במגנזיום מתאפיינים בצבע בהיר ובמרקם רך. התנובות מופחתות. המחסור מתגלה בעיקר בשדות שמקבלים שיעורי דישון גבוהים של חנקן או אשלגן.
ברזל	הצהבה בעלים הצעירים תחילה ובאופן ברור בין העורקים. כל שאר העלים נותרים ירוקים כהים. כשהמחסור חמור, דוהים גם העורקים הקטנים והעלים עלולים להיצרב בסופו של דבר, במיוחד בחשיפה לאור שמש חזק. עד לרגע שבו העלים מלבינים כמעט לחלוטין, הם יכולים להתאושש אם מיישמים ברזל. התופעה נראית לרוב בצמחים הגדלים בקרקעות אלקליות (pH גדול מ-7.0) או גיריות. היא נגרמת גם עקב טיפול העלאה של רמת הסידן, ניקוז לקוי או ריכוז גבוה של יונים מתכתיים באדמה או בתמיסת הנוטריאנטים.

תסמיני מחסור בזרחן

תסמיני מחסור במגנזיום

ברזל

רגישות לכלור

תות שדה נחשב לאחד הגידולים הרגישים ביותר למליחות בכלל, ובאופן מיוחד לכלורידים.

עלים המושפעים מכלור מפגינים שוליים יבשים וחומים, העלים שבירים, הצמיחה הכללית מעוכבת, השורשים והצמחים מתים.

רמת הכלוריד המקסימלית המותרת בתמיסת הקרקע היא ברוב המקרים 5 עד 7 מילי-אקוויולנט/ל, והיא משתנה במקצת לפי הזנים. ריכוז הכלוריד המרבי המותר במי השקיה הוא 3 עד 5 מילי-אקוויולנט/ל.

כלוריד בריכוז גבוה מ-0.5% בחומר היבש של הצמח מעיד על רעילות כלוריד.

שיטות דישון

דישון באמצעות השקיה בטפטוף בשדות פתוחים וניהול מוגן

בגלל הפופולריות הרבה של השקיה בטפטוף של גידול זה, הדישון נעשה בדרך כלל על ידי הדשיה, באמצעות דשנים מסיסים היטב והתאמת יחסי N-P-K-Ca-Mg בהתאם לצורכי הגידול בשלבי הצמיחה השונים.

בקרקע, מילוי צורכי ההזנה של תות שדה חייבים להתמלא על ידי:

1. יסודות שנוכחים באופן טבעי במי ההשקיה
2. מרכיבים שנוכחים ממילא בקרקע
3. מתן דשן נוסף לקרקע
4. ספיגה נוספת של דשן בטפטוף

הצרכים של תות שדה = קליטה מהקרקע (מלאי בקרקע או מינרליזציה של חומרים שהוספו לקרקע) + יסודות במים + תוספות דשנים לקרקע + תוספים במהלך עיבוד הקרקע (דשנים מסיסים)

הזנה דרך העלווה

נוהג נפוץ בדישון תות שדה, מתבצע על ידי ערבוב הדשנים עם מוצרי הגנת הצומח במכל אחד. הזנה דרך העלווה מגבירה את קצב התפתחות הצמח, מחזקת את הצמחים מפני גורמים אביוטיים (כגון בצורת, חום, קרקעות קרות), ומפני גורמים ביוטיים (כגון נמטודות, מזיקים ומחלות), ומפצה על מחסור במינרלים.

דשנים בהשהיה מבוקרת בשדות תות שדה

השימוש בדשנים בהשהיה מבוקרת לגידולי תותים מתרחב במהירות, כתוצאה מהצורך לצמצם את עומס העבודה ולהגדיל את תפוקת השדה. בארה”ב למשל, השימוש בדשני N-P-K בהשהיה מבוקרת כבש במהירות את הענף, וכעת הוא נהוג יותר מ-55% מ-26,000 הקטרים ​​ברחבי המדינה, המרוכזים בעיקר בקליפורניה.

בדרך כלל, יישום אחד מתוכנן היטב של גרגירי דשן בהשהיה מבוקרת, כגון Agroblen, יכול לספק את רוב דרישות המינרלים של הגידול, ולהשיג תנובה גבוהה של כ-60 טון-מטרי/הקטר של תוצרת איכותית טרייה לצריכה. תוספת דשנים מסיסים במים על ידי הדשיה מקובלת אף היא.

גידול במצע מנותק בחממות

תות שדה מגיב היטב למשטר תזונה אינטנסיבי בסביבה מבוקרת ומוגנת, כפי שנעשה בהצלחה יוצאת דופן בהולנד.

נוסחאות הזנה ספציפיות הותאמו לגידול במצע מנותק.

קשה לתת המלצות לדישון על קרקעי, המלצה מדויקת מצריכה אנליזה של המים והתחשבות בצרכים של זן הגידול הספציפי.

במצע מנותק, מילוי צורכי ההזנה של תות שדה חייבים להתמלא על ידי:

• יסודות שנוכחים באופן טבעי במי ההשקיה
• ספיגה נוספת של דשן בטפטוף

הצרכים של תות שדה = יסודות במים + תוספים במהלך הגידול (דשנים מסיסים)

המלצות דישון מצריכות אנליזה של המים

פרט של תות שדה

מבט על גידול תעשייתי של תות שדה