המלצות הזנה בגידול חיטה

חיטה – מידע כללי

חיטה היא הצמח החשוב ביותר לאדם, אפילו יותר מהאורז והתירס. משערים שהאדם מגדל חיטים מזה כ-10,000 שנה ומעלה, וכי האפשרות לשמור את גרגריה מעונה לעונה ואף משנה לשנה, היתה גורם מכריע במעבר מחיי נדודים לחיי יישוב קבע.

בשנת 2021 גידלו בעולם כ-770 מיליון טון חיטה, על שטח של כשני מיליארד דונמים, שמספקים בממוצע לכל אדם בעולם שני קילוגרם קמח וגרעינים בכל שבוע. החיטה מספקת כחמישית מצריכת הקלוריות והחלבונים של אוכלוסיית העולם, והיא קריטית לביטחון התזונתי של האדם מאז ומעולם.

בישראל מגדלים כמיליון דונם חיטה, כרבע מכלל השטחים החקלאיים במדינה וכחמישה אחוזים משטח המדינה כולה. מחצית מהגידול מיועד לגידול גרגרים לתזונת האדם, והשאר כתחמיץ ומספוא לבהמות. גידול החיטה בישראל מניב כ-200 אלף טון חיטה בשנה, כמות המהווה פחות מעשירית מהצריכה הלאומית.

זני החיטה המקומיים הם תוצר של טיפוח והכלאות שנעשו לאורך השנים על ידי מכון וולקני וחברות פרטיות. זנים חדשים עוברים כל העת מבחני גידול, איכות ועמידות למחלות. עם זני החיטה המקומיים הנפוצים ניתן למנות את אריאל, בית השיטה, גדרה, יובל, נגב, בר-ניר, עתיר, רותם, שפיר ועוד.

מאפייני צמח החיטה

החיטה היא צמח חד-פסיגי, חד-שנתי, זקוף וגבוה, מסתעף מבסיסו בלבד, צומח לגובה שבין 60 ל-120 ס”מ. הגבעול הוא קנה חלול המורכב מפרקים המופרדים באמצעות מפרקים תפוחים ואטומים. העלה מורכב מבסיס צינורי העוטף את הגבעול ונקרא נדן, וחלק פרוש וסרגלי הנקרא טרף. במעבר בין הנדן לטרף יש תוספת קרומית הנקראת לשונית. בבסיס הטרף יש שתי אוזניות שעירות קצרות.

חיטת הלחם, הנקראת גם “חיטה רכה”, פורחת בארץ ממרץ עד ראשית אפריל, והגרגירים מבשילים בשיבולים עד מאי. התפרחת היא שיבולת המורכבת משיבוליות, היושבות אחת-אחת לסירוגין על ציר-השיבולת והדוקות אליו. הפרחים קטנים וירוקים, ובהם שלושה אבקנים ועלי אחד המתפצל לשתי צלקות. הפרח בנוי להאבקה באמצעות הרוח, אך למעשה ההאבקה עצמית בעיקרה. הפרי הוא זרע חד-פסיגי (גרגר). חיטת הלחם נבדלת מחיטת הבר בהתנהגות השיבולת אחרי הבשלת הזרעים: בצמח הבר השיבולת מתפרקת לשיבוליות, שכל אחת מהן נושרת בנפרד, וכך מופצים הזרעים וצומח דור חדש. בצמח התרבותי השיבולת אינה מתפרקת אחרי ההבשלה, וכך מתאפשר איסוף הגרגרים. הרכב הגרגר בחיטת המאכל מכיל קרוב ל-80% עמילן, ו-14% חלבון, שרובו גלוטן, וכן מעט שומן, תאית ומלחים.

תנאי אקלים, מים וקרקע בגידול חיטה בישראל 

בישראל מגדלים כמיליון דונם חיטה בשנה, כחצי עד שני שלישים מתוכם מיועדים לגרגרים, והשאר לשימוש כתחמיץ ומספוא לבהמות. גידול החיטה בישראל נעשה בחורף ונחשב כגידול בתנאי בעל. בפועל, החיטה נזרעת על חלקות שלחין ובעל, שמתאפיינות בשונות גדולה מבחינת הדישון.  

חלקות השלחין מושקות במי קולחין עם רמות שונות, ולעתים אף משתנות, של המרכיבים השונים, ובעיקר החנקן. חלקות אלה מטופלות בהוספת דשנים אורגניים למיניהם – קומפוסט, זבל אורגני שלא עבר תהליך קומפוסטציה או עבר תהליך חלקי ובוצות, או מדושנות בדשנים כימיים – יסוד וראש.  

בחלקות הבעל השונות קטנה יותר עקב מיעוט המשתנים במשוואה. גם חלקות אלה מדושנות בזבלים אורגניים למיניהם, אך בכמויות קטנות יותר.  

בנגב, אזור גידול החיטה העיקרי בישראל, קיימות בנוסף תנודות קיצוניות בתנאי הסביבה, ומתקיימים לעתים תנאים קיצוניים שפוגעים ביבול, כמו קור בזמן הפריחה או תנאי עקת מים עקב עצירת גשמים בעת מילוי הגרגירים.  

תכנית דישון לחיטה 

קצב ההתפתחות בחיטה מושפע בעיקר מתנאי טמפרטורה ואור (פוטופריודה), אולם גם לדישון השפעה על מרכיבים שונים הן בהתפתחות הגידול, בעיקר על הקדמת ההשתבלות, והן על מרכיבי היבול השונים. חנקן וזרחן הם שני היסודות החשובים בדישון חיטה, והתלות ביניהם באה לידי ביטוי הן בהתפתחות הווגטטיבית והן בהתפתחות הרפרודוקטיבית של גידול חיטה. 

דיגום הקרקע לפני העיבודים עוזר לקביעת נחיצות דישון היסוד או אי–נחיצותו, בעיקר כאשר מדובר בזרחן, שיוזכר בהמשך. בחלקות שבהן נמצאת רמה גבוהה של שאריות חנקן נשקלת לעתים האפשרות לדשן בכמות מופחתת. 

בקיץ, כשאין גשמים, ההשקיה והדישון מתוכננים מראש לפי נתונים שונים האופייניים לאזור ולגידול. בחורף, לעומת זאת, מכיוון שההשקיה הינה מתת שמים, בכמות ובתדירות לא קבועות, גם הדישון תלוי בעיתוי הגשם. גשמים חזקים בתחילת העונה יכולים לשטוף את הקרקע ולהדיח את החנקן מתחת לאזור בית השורשים, מאידך גשמים מתונים ישאירו את החנקן באזור בית השורשים והחיטה תהנה מהזנה חנקנית נאותה.  

דישון חנקן 

לאחר הנביטה נבחנת השאלה מתי לדשן דישון ראש ואם בכלל. לכל חקלאי יש את מערכת השיקולים הנתמכת בניסיונו האישי, “אצבעות ירוקות”, ההדרכה באזורו והמדע. בדיקות חומר צמחי הנלקחות באופן אקראי מכ-60 צמחים בגיל 3-4 עלים לקביעת אחוז החנקות בצמח, עוזרות בקבלת ההחלטה. קיימת הבחנה בין חיטה המיועדת לגרעינים וחיטה המיועדת לתחמיץ. בחיטה המיועדת לתחמיץ, שבה נדרשת רמה גבוהה יותר של חנקן – בתוצאה מעל 2.4% חנקן בעלים אין צורך לדשן ומתחת ל- 2.3% מומלץ לדשן. בחיטה המיועדת לגרעינים נדרשת רמה נמוכה יותר של חנקן – מעל 1.6% אין צורך לדשן ומתחת ל- 1.5% מומלץ לדשן.  ניתן לבצע את הבדיקה גם בשטח באמצעות באמצעות מכשיר NO₃-LAQUAtwin של חברת HORIBA, המתאים לבדיקת חנקה במיצוי של הצמחים בשדה. שיטה זו נכונה לגבי הצורך בדישון ראש מוקדם בלבד (עד שישה עלים). לגבי דישון מאוחר (לקראת עלה דגל) לא נהוג להסתמך על מדידות אלו.

בדישוני הראש אפשר לדשן עם אוריאה גרנולרית בפיזור מהקרקע או מהאוויר על מנת למנוע איבוד חנקן (50% מהדשן עלול להתנדף כאמוניה) יש להשתמש בגרין אוריאה המכילים מעכבי אוריאזה וניטריפיקציה http://www.ipni.net/publication/nss.nsf/0/EA265C5FE184D4F285257C8300753585/$FILE/NSS-25%20Urease%20Inhibitors.pdf. ניתן גם לדשן בריסוס, אולם ריסוס דשן יכול לגרום לעתים צריבות. מבין דשני החנקן הנוזליים תמיסת אוריאה 21% הינה הכי פחות צורבנית ולכן מתאימה ביותר לריסוס על הנוף, בעיקר אם יש צורך בריסוס עשבייה.

השיקולים לקביעת כמות הדשן החנקני מתבססים על תוצאות בדיקות העלים ועל היבול שניתן לקבל באזור. באזורים גשומים יותר, עם קרקעות כבדות ופוריות יותר, ניתן להגיע ליבולים גבוהים יותר, ולכן כמות הדשן שתינתן בהם תהיה גבוהה מאשר באזורים מעוטי גשמים, שבהם קרקעות שוליות יותר ופוריות פחות.

דישון זרחן 

בעבודה של רוי פלג (2000),  נאסף מידע מן הספרות על הקשר שבין דישון זרחני להקדמת ההשתבלות, שמציינת את המעבר מהשלב הווגטטיבי לשלב הרפרודוקטיבי במחזור החיים של החיטה, והגורמים המסבירים קשר זה.

לזרחן, על פי עבודה זאת, תפקיד חשוב בהתפתחות שורשי החיטה, חוזק הגבעול, היווצרות הגרעינים והבשלת היבולים. דישון זרחני תורם להיווצרות יותר סעיפים בצמח ולהגדלת מספר השיבולים, כמו גם להגדלת מספר הגרעינים לשיבולת. כמו כן, הזרחן משפיע על יבול הגרעינים, בעיקר הודות להמשך ההסתעפות ותקופת מילוי גרגר ארוכה יותר.

תפקיד חשוב נוסף של הזרחן בחיטה קשור להקדמת ההשתבלות. נמצא כי בתנאים סביבתיים מסוימים, האופייניים לנגב, כגון תנאי קור קיצוניים בזמן הפריחה או תנאי עקת מים בשלב מילוי גרגירים, יכולה להיות להקדמת ההשתבלות השפעה מכרעת על סיכויי הצמח להגיע לבשלות וליבול המתבקש, וכי דישון זרחני מיטבי על רקע דישון חנקני מתאים, עשוי להקדים את ההשתבלות בעשרה ימים לערך. עם זאת, יש לזכור כי לא תמיד מוכח כי דישון זרחני מוגבר או נוסף לזה שמקובל לפני הזריעה מגביר את יבול הגרעינים.

המלצות לדישון חיטה 

חנקן  

לייצור 100 ק”ג/ד’ גרגרים והקש הנלווה נדרשות 2.5 יחידות חנקן צרוף. בחיטה לתחמיץ יהיה החישוב על פי 1 יחידת חנקן לייצור 100 ק”ג/ד’ חומר יבש.

בדרך כלל נמצא בשדה רמה מסוימת של חנקן שאריתי, שאת כמותו ניתן לחזות בבדיקות קרקע בשיטת גילת. ההשלמה למנה הנדרשת תהיה בהתאם לרמת היבול הצפויה באותו שדה, תוך התחשבות ביעילות הדשן. באזורים שבהם מחזורי ההרטבה והייבוש במשך החורף רבים, ו/או בשטחי שלחין עם אוגר מים גבוה – תהיה יעילות הדשן גבוהה ומקדם היעילות ינוע בתחום של 1.1 עד 1.5. בשטחי בעל עם מיעוט גשמים יעילות הדשן נמוכה ומקדם הדישון נע בתחום של 1.5 עד 2.

הנוסחה לחישוב מנת החנקן הנדרשת תהיה: Y=(Ax2.5/100 – B)xC + D

A = יבול גרגרים – ק”ג/ד’.
B = יחידות חנקן שאריתי – ק”ג/ד’ לפי חיזוי.
C = מקדם היעילות, כנ”ל.
D = חנקן נוסף הנדרש לפירוק שאריות גידול קודם – לקביעת השיעור יש להיוועץ במדריך.

באזורים שבהם צפוי מדי שנה הצורך בדישוני ראש למימוש מירב הפוטנציאל ולהבטחת רמת חלבון נאותה, יש להפחית את מנת הדשן ביסוד בהתאם.

במקרה שלקראת מועד הזריעה, בעקבות מספר גשמים מוקדמים, נוצר מצב שעומק ההרטבה 40 ס”מ ויותר, עלולים להיווצר מחסורי חנקן זמניים בראשית הגידול. יש לשקול מתן תוספת חנקן להבטחת התבססות טובה של הנבטים. במצב זה עדיף דשן שמרכיב החנקה בו גבוה.

דישון יסוד – בד”כ המנה המומלצת היא 10-5 יחידות חנקן.

דישון ראש – בהתאם לתוצאות 0-5 יחידות חנקן.

זרחן 

דשנים זרחניים נקשרים בקרקע ולכן ניתן לדשן את כל המנה הנדרשת ביסוד. הצורך בדישון זרחני ייקבע על פי תוצאות בדיקות הקרקע. בבדיקות בשיטת אולסן יידרשו ערכי הסף הבאים:

ליבול עד 250 ק”ג/ד’ – 6  ח”מ.
לכל 50 ק”ג/ד’ נוספים – עלייה של 1 ח”מ ברמת הסף.
ליבולים מעל 550 ק”ג/ד’ נסתפק ברמה של 12 ח”מ.
חיטה לתחמיץ – 12 ח”מ.
חיטה בדו–גידול עם תירס – 20 ח”מ, כדי למנוע את הצורך ביישום זרחן בין החיטה לתירס.
בקרקעות חוליות ערכי הסף יהיו נמוכים יותר ובקרקעות גיריות – גבוהים יותר מהנ”ל.

2-1  ק”ג/ד’ תחמוצת זרחן (P2O5) דרושים כדי להעלות את הריכוז בקרקע ב-1 ח”מ. הערך הגבוה יידרש כאשר הרמה ההתחלתית נמוכה מ-6 ח”מ ו/או בקרקעות גיריות. הערך הנמוך ביותר ישמש בקרקעות חוליות. בקרקעות כבדות, כשערכי הסף גבוהים מ-6 ח”מ, נשתמש בערך של 1.5 ק”ג/ד’ תחמוצת זרחן.

יש לזכור שזרחן איננו נע בקרקע והשורשים צריכים להגיע אליו. בסנטימטרים העליונים פעילות השורשים מוגבלת מאחר ששכבה זו מתייבשת מהר. לכן רצוי שהדשן הזרחני יהיה מוצנע לעומק של 10 ס”מ ויותר.

אשלגן

קצב שחרור האשלגן ברוב קרקעות הארץ מבטיח אספקת כל הצרכים של החיטה. בניסויים שבוצעו בעבר לא נמצאה תגובה לתוספת אשלגן, גם כאשר רמתו ההתחלתית בבדיקות הקרקע הייתה נמוכה מאוד (במונחים של גידולים אחרים).

להתאמה מיטבית של הדישון לתנאי הגידול מומלץ לפנות לאגרונומים שלנו.