ים השיבולים

בישראל מגדלים כמיליון דונם חיטה בשנה, כחצי עד שני שלישים מתוכם מיועדים לגרגרים, והשאר לשימוש כתחמיץ ומספוא לבהמות. גידול החיטה בישראל נעשה בחורף ונחשב כגידול בתנאי בעל. בפועל, החיטה נזרעת על חלקות שלחין ובעל, שמתאפיינות בשונות גדולה מבחינת הדישון.

חלקות השלחין מטופלות בהוספת דשנים אורגניים למיניהם – קומפוסט, זבל אורגני שלא עבר תהליך קומפוסטציה או עבר תהליך חלקי ובוצות. חלקות אלה מושקות במי קולחין עם רמות שונות, ולעתים אף משתנות, של המרכיבים השונים, ובעיקר החנקן, ומדושנות בדשנים כימיים – יסוד וראש.

בחלקות הבעל השונות קטנה יותר עקב מיעוט המשתנים במשוואה: הגידולים קבועים למדי – דגנים או קטניות. גם חלקות אלה מדושנות בזבלים אורגניים למיניהם, אך בכמויות קטנות יותר.

בנגב, אזור גידול החיטה העיקרי בישראל, קיימות בנוסף תנודות קיצוניות בתנאי הסביבה, ומתקיימים לעתים תנאים קיצוניים שפוגעים ביבול, כמו קור בזמן הפריחה או תנאי עקת מים עקב עצירת גשמים בעת מילוי הגרגירים.

לדשן או לא לדשן?

דיגום הקרקע לפני העיבודים עוזר לקביעת נחיצות דישון היסוד או אי-נחיצותו, בעיקר כאשר מדובר בזרחן, שיוזכר בהמשך. בחלקות שבהן נמצאת רמה גבוהה של שאריות חנקן נשקלת לעתים האפשרות לא לדשן ביסוד כלל, או לדשן בכמות מופחתת.

בקיץ, כשאין גשמים, ההשקיה והדישון מתוכננים מראש לפי נתונים שונים האופייניים לאזור ולגידול. בחורף, לעומת זאת, מכיוון שההשקיה הינה מתת שמים, בכמות ובתדירות לא קבועות, גם הדישון תלוי בעיתוי הגשם. גשמים חזקים בתחילת העונה יכולים לשטוף את הקרקע ולהדיח את החנקן מתחת לאזור בית השורשים, מאידך גשמים מתונים ישאירו את החנקן באזור בית השורשים והחיטה תהנה מהזנה חנקנית נאותה.

דישון חנקן: לפי תוצאות המעבדה

לאחר הנביטה נבחנת השאלה מתי לדשן דישון ראש ואם בכלל. לכל חקלאי יש את מערכת השיקולים הנתמכת בניסיונו האישי, “אצבעות ירוקות”, ההדרכה באזורו והמדע. בדיקות חומר צמחי הנלקחות באופן אקראי מכ-60 צמחים בגיל 4-6 עלים לקביעת אחוז החנקות בצמח, עוזרות בקבלת ההחלטה. קיימת הבחנה בין חיטה המיועדת לגרעינים וחיטה המיועדת לתחמיץ. בחיטה המיועדת לתחמיץ, שבה נדרשת רמה גבוהה יותר של חנקן – בתוצאה מעל 2.4% חנקן בעלים אין צורך לדשן ומתחת ל- 2.3% מומלץ לדשן. בחיטה המיועדת לגרעינים נדרשת רמה נמוכה יותר של חנקן – מעל 1.6% אין צורך לדשן ומתחת ל- 1.5% מומלץ לדשן.

בדישוני הראש אפשר לדשן עם אוריאה גרגרית בפיזור מהקרקע או מהאוויר בסמוך לגשם על מנת למנוע איבוד חנקן. ניתן גם לדשן בריסוס, אולם ריסוס דשן יכול לגרום לעתים צריבות. מבין דשני החנקן הנוזליים תמיסת אוריאה 21% הינה הכי פחות צורבנית ולכן מתאימה ביותר לריסוס על הנוף, בעיקר אם יש צורך בריסוס עשבייה.

השיקולים לקביעת כמות הדשן החנקני מתבססים על תוצאות בדיקות העלים ועל היבול שניתן לקבל באזור. באזורים גשומים יותר, עם קרקעות כבדות ופוריות יותר, ניתן להגיע ליבולים גבוהים יותר, ולכן כמות הדשן שתינתן בהם תהיה גבוהה מאשר באזורים מעוטי גשמים, שבהם קרקעות שוליות יותר ופוריות פחות.

זרחן: חשוב להתפתחות וגם ליבול

בעבודה של רוי פלג (2000), נאסף מידע מן הספרות על הקשר שבין דישון זרחני להקדמת ההשתבלות, שמציינת את המעבר מהשלב הווגטטיבי לשלב הרפרודוקטיבי במחזור החיים של החיטה, והגורמים המסבירים קשר זה.

לזרחן, על פי עבודה זאת, תפקיד חשוב בהתפתחות שורשי החיטה, חוזק הגבעול, היווצרות הגרעינים והבשלת היבולים. דישון זרחני תורם להיווצרות יותר סעיפים בצמח ולהגדלת מספר השיבולים, כמו גם להגדלת מספר הגרעינים לשיבולת. כמו כן, הזרחן משפיע על יבול הגרעינים, בעיקר הודות להמשך ההסתעפות ותקופת מילוי גרגר ארוכה יותר.

תפקיד חשוב נוסף של הזרחן בחיטה קשור להקדמת ההשתבלות. נמצא כי בתנאים סביבתיים מסוימים, האופייניים לנגב, כגון תנאי קור קיצוניים בזמן הפריחה או תנאי עקת מים בשלב מילוי גרגירים, יכולה להיות להקדמת ההשתבלות השפעה מכרעת על סיכויי הצמח להגיע לבשלות וליבול המתבקש, וכי דישון זרחני מיטבי על רקע דישון חנקני מתאים, עשוי להקדים את ההשתבלות בעשרה ימים לערך. עם זאת, יש לזכור כי לא תמיד מוכח כי דישון זרחני מוגבר או נוסף לזה שמקובל לפני הזריעה מגביר את יבול הגרעינים.

הנחיות דישון חיטה

חנקן

לייצור 100 ק”ג/ד’ גרגרים והקש הנלווה נדרשות 2.5 יחידות חנקן צרוף. בחיטה לתחמיץ יהיה החישוב על פי 1 יחידת חנקן לייצור 100 ק”ג/ד’ חומר יבש.

בדרך כלל נמצא בשדה רמה מסוימת של חנקן שאריתי, שאת כמותו ניתן לחזות בבדיקות קרקע בשיטת גילת. ההשלמה למנה הנדרשת תהיה בהתאם לרמת היבול הצפויה באותו שדה, תוך התחשבות ביעילות הדשן. באזורים שבהם מחזורי ההרטבה והייבוש במשך החורף רבים, ו/או בשטחי שלחין עם אוגר מים גבוה – תהיה יעילות הדשן גבוהה ומקדם היעילות ינוע בתחום של 1.1 עד 1.5. בשטחי בעל עם מיעוט גשמים יעילות הדשן נמוכה ומקדם הדישון נע בתחום של 1.5 עד 2.

הנוסחה לחישוב מנת החנקן הנדרשת תהיה: Y=(Ax2.5/100 – B)xC + D

A = יבול גרגרים – ק”ג/ד’.
B = יחידות חנקן שאריתי – ק”ג/ד’ לפי חיזוי.
C = מקדם היעילות, כנ”ל.
D = חנקן נוסף הנדרש לפירוק שאריות גידול קודם – לקביעת השיעור יש להיוועץ במדריך.

באזורים שבהם צפוי מדי שנה הצורך בדישוני ראש למימוש מירב הפוטנציאל ולהבטחת רמת חלבון נאותה, יש להפחית את מנת הדשן ביסוד בהתאם.

במקרה שלקראת מועד הזריעה, בעקבות מספר גשמים מוקדמים, נוצר מצב שעומק ההרטבה 40 ס”מ ויותר, עלולים להיווצר מחסורי חנקן זמניים בראשית הגידול. יש לשקול מתן תוספת חנקן להבטחת התבססות טובה של הנבטים. במצב זה עדיף דשן שמרכיב החנקה בו גבוה.

זרחן

הצורך בדישון זרחני ייקבע על פי תוצאות בדיקות הקרקע. בבדיקות בשיטת אולסן יידרשו ערכי הסף הבאים:

ליבול עד 250 ק”ג/ד’ – 6 ח”מ.
לכל 50 ק”ג/ד’ נוספים – עלייה של 1 ח”מ ברמת הסף.
ליבולים מעל 550 ק”ג/ד’ נסתפק ברמה של 12 ח”מ.
חיטה לתחמיץ – 12 ח”מ.
חיטה בדו-גידול עם תירס – 20 ח”מ, כדי למנוע את הצורך ביישום זרחן בין החיטה לתירס.
בקרקעות חוליות ערכי הסף יהיו נמוכים יותר ובקרקעות גיריות – גבוהים יותר מהנ”ל.

2-1 ק”ג/ד’ תחמוצת זרחן (P₂O₅) דרושים כדי להעלות את הריכוז בקרקע ב-1 ח”מ. הערך הגבוה יידרש כאשר הרמה ההתחלתית נמוכה מ-6 ח”מ ו/או בקרקעות גיריות. הערך הנמוך ביותר ישמש בקרקעות חוליות. בקרקעות כבדות, כשערכי הסף גבוהים מ-6 ח”מ, נשתמש בערך של 1.5 ק”ג/ד’ תחמוצת זרחן.

יש לזכור שזרחן איננו נע בקרקע והשורשים צרכים להגיע אליו. בסנטימטרים העליונים פעילות השורשים מוגבלת מאחר ששכבה זו מתייבשת מהר. לכן רצוי שהדשן הזרחני יהיה מוצנע לעומק של 10 ס”מ ויותר.

אשלגן

קצב שחרור האשלגן ברוב קרקעות הארץ מבטיח אספקת כל הצרכים של החיטה. בניסויים שבוצעו בעבר לא נמצאה תגובה לתוספת אשלגן, גם כאשר רמתו ההתחלתית בבדיקות הקרקע הייתה נמוכה מאוד (במונחים של גידולים אחרים).

להתאמה מיטבית של הדישון לתנאי הגידול מומלץ לפנות לאגרונומים שלנו.