המלצות הזנה למטעי שקדים

השקד המצוי (Prunus Dulcis) הוא עץ נשיר ממשפחת הוורדיים, בעל קומה בינונית ושורשים עמוקים, המאפשרים לו לגדול היטב גם באזורים מעוטי גשמים. מקור השקד באגן הים התיכון, שבו שוררים תנאי האקלים האידיאליים לגידולו, עם מעט גשמים וקור. שמו העברי של השקד ניתן לו בזכות “שקדנותו” להיות הראשון לפרוח מבין עצי הפרי. מועד הפריחה נקבע על פי מנות הקור שקיבל העץ לאחר השלכת, ובדרך כלל, לאורך מספר ימים בחודש פברואר. לאחר מכן העץ מלבלב ומתמלא בחנטים. הבשלת הפירות איטית ונמשכת כחצי שנה. קטיף השקדים מתבצע על פי רוב באוגוסט. לקראת החורף משיר השקד את עליו ונכנס לשנת חורף.

גידול שקדים בישראל

בישראל מוכרים השקדים כגידול חקלאי וכעצי בר כבר אלפי שנים. בשנים האחרונות נמצא הענף בפיתוח מואץ, ונכון לשנת 2022, מקיף כ-70 אלף דונם, שנטועים לאורך כל הארץ, מנאות סמדר בדרום ועד קיבוץ דן בצפון, כשאזורי הגידול המסחרי העיקריים הם עמק החולה, דרום רמת הגולן, הגליל התחתון, עמק יזרעאל, שפלת יהודה והנגב הצפוני. שטחים אלה מניבים מעל 7,500 טון שקדים באיכויות גבוהות ברמה עולמית. את מלאכת הגידול מבצעים במקצוענות כ-200 מגדלים בלבד, בקיבוצים, במושבים ובמושבות. אלה עושים שימוש במיכון משוכלל, המאפשר היקפי נטיעה גבוהים.

במהלך השנים בוררו זני השקד מזריעים או כתוצאה מהכלאה מכוונת, ונבחנו על פי פוטנציאל ההנבה, איכות הגלעין וגודלו, הצורה, הצבע, הטעם, הקליפה, ההתאמה לשיטות האיסוף, עמידות למחלות ומזיקים ועוד. רוב זני השקד בהווה פותחו בארץ ומותאמים לתנאים המקומיים. הזן המוביל בארץ הוא אום-אל-פחם המאופיין בפרי (זרע) גדול במיוחד ויוקרתי, קליפה רכה ובהירה, וטעם עדין ועשיר. היות שזן זה בעל איברים נקביים וזכריים, הוא לא יכול להפרות את עצמו, ולכן החקלאים מגדלים לצידו זני שקד אחרים שמפרים אותו בעזרת הדבורים. זנים נפוצים אחרים הם נפא, בעל פרי חום-כהה מתוק וקליפה נוחה לקילוף, ולצדו גלעד, שפע, מתן ואחרים.

הענף משקיע מדי שנה משאבים רבים במחקר ופיתוח. המחקר בענף השקד מתמקד בחיפוש פתרונות של הדברה משולבת למזיקים ולמחלות (הפחתה משמעותית בשימוש בחומרי ריסוס), טיפוח זנים חדשים בעלי התאם עצמי (שיהיו תלויים פחות בהאבקת דבורים), זנים בעלי איכות גבוהה, בעמידות גבוהה לנזקים שונים וכן באקלום כנות חדשות המקנות צימוח נמרץ ועמידות למחלות קרקע.

לשקדים ערך תזונתי גבוה והם נחשבים למזון הבריא ביותר מבין 100 מזונות נבדקים, בהם אבוקדו ושמן זית (מבוסס על נתוני USDA ו-FDA). החלק הנאכל בשקד הוא הזרע, אך פירות השקד נאכלים גם בשלמותם, על קליפתם הירוקה. הזרעים בעלי ערך תזונתי גבוהה, מכילים, בין היתר, שומן חלבון וסידן, ועשירים בסיבים תזונתיים.

עם ההכרה בערכים התזונתיים של השקדים, הוכפלה צריכת השקדים בארץ בשנים האחרונות. הנתונים מצביעים כי הצריכה לנפש בישראל גבוהה יחסית לעולם, ועומדת על כ-1 ק”ג בממוצע לנפש בשנה, ובסך הכול כ-10,000 טונות לשנה. כשני שלישים מהם מגיעים מגידול מקומי והשאר מסופק ביבוא, בעיקר מקליפורניה ארה”ב, ספקית השקדים הגדולה בעולם, המגדלת כ-82% מהיבול העולמי.

השקיה

לשקד דרישות השקיה נמוכות יחסית. במטע צעיר רצוי להשקות את העצים ולדשן בצורה מיטבית, אפילו מעל המומלץ. מהשנה השלישית (תלוי ביבול) המטע נחשב מניב. מטע שקדים בוגר דורש 500-700 קוב מים לדונם בשנה, בהתאם לתנאי האקלים ולסוג הקרקע. ההשקיה מתחילה 10 ימים-שבועיים מסיום הגשם האפקטיבי האחרון, תלוי בזן ובאזור.

במטעים שנפגעו מעודפי מים בשנים גשומות, יש לגזום באופן מאסיבי את העצים שנפגעו ולהלבין את הגדמים. במקרה של תמותת עצים יש לפנות את הגדמים כדי למנוע התפשטות של חיפושית קליפה. כמו כן, עם חידוש ההשקיה יש לחבר צינורות “עיוורים” היכן שהתרחשה תמותת עצים, כדי שלא להגביר את הנזק.

דישון שקדים

דישון השקדים מתבצע בין מרץ ליוני, בתקופת התפתחות הפרי וייצור הדורבנות. מכאן החשיבות הרבה להזנה ודישון יעילים ומדויקים דווקא בתקופה זו. במטע המושקה במי קולחים, המכילים כמות לא מבוטלת של מינרלים, יש לקחת זאת בחשבון בתכנית הדישון, ובכל מקרה יש להיוועץ באגרונומים.

לאחר הקטיף מקובל לתת מנת דישון נוספת, המאפשרת לעץ לאגור חנקן ויסודות הזנה אחרים לשימוש עתידי. החומרים האלה, שנשמרים בחלקים המעוצים – הענפים והגזע – הם שישמשו את העץ באביב המוקדם.

בניסוי שערכו אור שפרלינג ואורי ירמיהו בגילת בין השנים 2016 ל-2019, עקבו החוקרים אחר התפתחות שקדים מזן אום אל פחם. מערך הניסוי המבוקר במכלים, איפשר לאפיין ולבודד את המשתנים (צריכת מים, קליטת מינרלים, פוטוסינתזה, צימוח ופוריות כתגובה לדישון).

במדידת החנקן מצאו החוקרים שריכוז חנקן גבוה במי השקיה, או מנה עונתית מופרזת, פוגעים בהתפתחות ובפוריות של עצי שקד. כמו כן נמצא כי זמינות הזרחן קובעת את מימוש פוטנציאל החנטה של העצים, וכי לעצי שקד יכולת גבוהה לקלוט ולצבור אשלגן בסוף הקיץ.

המלצות לדישון שקדים:

חנקן – במטעים בוגרים רצוי להתחיל בדישון החנקני מתחילת מרס, ועד חודש יוני יש להשלים את המנה, עד 25 יחידות (כולל המנה החורפית). לאחר הקטיף יש להוסיף עוד חמש יחידות לדונם.

במטעים צעירים רצוי לדשן בדשן חנקני עם זרחן ולהתחיל בריכוז של כ-60 ח”מ חנקן במים. לדוגמה, אם משתמשים בדשן 16-8-0, נשתמש ב-350 סמ”ק למ”ק מים.

אשלגן – יש להשלים בדישון את המנה השנתית של האשלגן ל-25 יחידות, בהתייחס לבדיקות העלים ולתכולה במי ההשקיה. עדיף להשתמש גם בדשנים מורכבים, כדי לספק גם חנקן וגם אשלגן בו-זמנית.

זרחן –  בשנים האחרונות נערך מחקר בנושא דישון שקד במכלים, ומהממצאים שהתקבלו, עולה חשיבותו של הדישון הזרחני בשקד, ולכן רצוי לדשן בדשן מורכב המכיל גם זרחן. הצריכה היא 10-5 יחידות P₂O₅.

אבץ – בשנים האחרונות התגלה במטעים רבים בארץ מחסור באבץ, מיקרו-אלמנט חשוב, ששותף בבניית הדורבנות, בסיעוף הענפים, בגודל העלים ובחוזק הפרחים, ולכן יש חשיבות גבוהה למלא את המחסור באבץ בזמן הפריחה או לאחר הקטיף. מומלץ לרסס אחד מתכשירי האבץ. אם יש מחסור נראה לעין באבץ מומלץ ליישם כילאט אבץ בקרקע גם במהלך העונה. למשל, תוספת קורטין אבץ פלוס דרך המים (5-3 ליטר לדונם), או ריסוס עלוותי באבצאון בריכוז של 0.3%.

בורון – הבורון הוא יסוד חשוב מאוד בזמן החנטה. מחסור בבורון בחנטה יגרום לאחוזי חנטה נמוכים, ולכן יש לדאוג לרמה מספקת של בורון בשלב זה. רמה מספקת של בורון חשובה גם למילוי הגרעין. דרישות הבורון בגידול השקד הן 500-750 גרם לדונם לשנה. יש לציין כי מי הקולחין מכילים כמות מועטה של בורון, שאינה מספיקה בדרך כלל למילוי צורכי הגידול. ההמלצה היא ליישם טיפול אחד לפני הפריחה, לדוגמה, יישום של 200 סמ”ק/דונם (30 גרם בורון) BORTRAC 150 ולאחר מכן להוסיף בריסוס, כשהחישוב לפי תכולת הבורון בתכשיר. ניתן לשלב את טיפול הבורון עם טיפול האבץ, בהתייעצות עם האגרונומים שלנו.

גופרית – כל טון שקדים מרחיק 400 גרם גופרית. הגופרית מסייעת לצמח בתהליכים רבים בצמיחתו ומהווה 30% ממבנה חומצות האמינו וייצור החלבונים בצמח. בשקד נהוג לספק את הגופרית עם חמש יחידות דישון חנקני לאחר הקטיף, בדשנים כאמון גפרתי או אמון גפרתי חנקתי 12%.

דישון עלוותי –  בכדי לשפר את ההתעוררות והפריחה, יש לרסס את עצי השקד בשלב התפתחות הפקעים עד פקע ורוד 0.5-1 ק”ג/דונם Bud Builder ולחזור על הטיפול אחרי הקטיף, לפני נשירת העלווה. בריסוסים המוקדמים ולאחר קבלת עלווה ניתן ומומלץ לשלב עלוותון 7-7-7 בריכוז 2% או אבצאון בריכוז 0.3%. הריסוס ייעשה בנפח מלא עד נגירה – כ-100 ליטר לדונם. הריסוס הראשון עם הדשן יינתן בגמר הפריחה, עם נשירת עלי הכותרת, ושני ריסוסים נוספים יינתנו במרווח של 10-7 ימים בין הריסוסים. אין לרסס בשעות היום או כשצפוי מזג אוויר שרבי. הניסיון בשילוב עם חומרים אחרים מועט, ויש לנקוט משנה זהירות בפעולה כזו.