המלצות הזנה בגידול עגבניות

עגבניות מידע כללי

עגבנייה היא צמח ממשפחת הסולניים (השם המדעי Solanum Iycopersicum), שפירותיו מסווגים כירק. מקור העגבנייה במרכז אמריקה, והגידול המשמעותי שלה החל רק במחצית השנייה של המאה ה-19. כיום זהו אחד הגידולים החשובים בחקלאות וצריכת העגבניות ברחבי העולם גבוהה יותר מכל ירק אחר. עגבניות גדלות במגוון רחב של אזורים ותנאי אקלים ומניבות פירות במבחר צורות, צבעים, גדלים וטעמים. מתוך תשעת זני הבר של העגבנייה, תורבתו רק שניים, ואלה טופחו לכ-500 זנים הנפוצים כיום בעולם. כ-70% מגידולי העגבניות בעולם מיועדים לאכילה כירק טרי, והשאר מיועדים למוצרים מעובדים (רכז, רסק, מיץ, קטשופ וכו’).

גידול עגבניות בישראל

העגבנייה הגיעה לישראל עם נזירים צרפתיים במאה ה-19, שגידלו אותה בגן הירק של המנזר. משם הועברה אל חקלאים ערבים, שגידלו אותה בתנאי בעל, ללא השקיה, אלה הניבו יבול נמוך ופרי באיכות נמוכה. בשנות השלושים של המאה העשרים הביאו חקלאים יהודים לארץ את הזן מרמנד (Marmande) , שחולל מהפכה בחקלאות הישראלית והפך את העגבנייה לגידול מרכזי ולמצרך מזון עיקרי על השולחן.

כיום העגבניות הן אחד הגידולים החקלאיים המשמעותיים בישראל, ועם השנים הפכה ישראל לאחת המדינות המובילות בגידול וייצוא של עגבניות. הסיבה להצלחת העגבניות הישראליות ברחבי העולם נעוצה בטעמן המתוק והעשיר, תוצאה של גידול בתנאי אקלים ים תיכוניים, ואיכותן הגבוהה, הודות לטכניקות החקלאיות המתקדמות של גידולן, ובקרת האיכות הקפדנית שהן עוברות.

בעבר היו מגדלים עגבניות בשטחים פתוחים ללא הגנה מפגעי האקלים, ולכן התמקד הגידול בקיץ ובעונת חורף גידלו מעט עגבניות בשטחים פתוחים שבאזורים החמים. עם הגידול בביקוש לעגבניות התרחב מאוד השימוש בבתי צמיחה ובתי רשת מוגנים, וכיום רוב העגבניות בישראל מגודלות בשיטה זאת, שמגינה גם מפגעי מזג האוויר וגם ממחלות ומזיקים אופייניים לגידול כמו וירוס הצהבון וכנימת עש הטבק. נכון לשנת 2021 מגדלים בישראל כ-20 אלף דונם בבתי צמיחה ו-9,000 דונם בבתי רשת, כאשר אזורי הגידול העיקריים נמצאים באזור הנגב המערבי ,עוטף עזה, חבל הבשור מרחבים ושדות נגב וכן  בערבה , לכיש, השפלה, חדרה, הבקעה ובית שאן.

שוק עגבניות המאכל בישראל מתחלק לעגבניות בודדות, עגבניות אשכול ועגבניות שרי. בשוק זה נהנים החקלאים הישראלים מיתרון, היות שחל איסור לייבא לארץ חומר חי, כולל שדרה ועוקץ, ולמעשה, ניתן לייבא רק עגבניות בודדות. בנוסף יש גידול עגבניות לתעשייה, אולם שוק זה הולך ודועך עקב תחרות מחירים מחו”ל ובעיות קשות של אילוח הקרקע בעלקת.

בשוק העגבניות בישראל פועלות כ-20 חברות טיפוח ומכירה של זרעים, רובן מייצגות חברות בינלאומיות ואחדות מטפחות ומפתחות זנים ייחודיים. מדי שנה בוחנים גורמי המקצוע בישראל כ-150 זני עגבניות חדשים, לסוגיהן. השונות בין הזנים השונים מתבטאת בהתאמה לעונת השתילה, בעמידותם לפגעי קרקע ונוף, ובמופע האגרוטכני שלהם: גובה הנוף, הכיסוי העלוותי, מספר הפירות לתפרחת ועוד.

תנאי קרקע ואקלים מיטביים לגידול עגבניות מאכל

עגבניות משגשגות בקרקעות בעלות ערך הגבה בטווח 5.5 עד 6.5. ב-pH גבוה מ-7.5 צפויים חסרים בבורון, נחושת, ברזל, מנגן, זרחן ואבץ, ואילו בקרקע בעלת pH קטן מ-5.5, העגבניות מועדות למחסורי זרחן, מוליבדן וסידן.

עגבניות במיטבן בטווח טמפרטורות בין 18 ל-27 מעלות צלזיוס. טמפרטורות נמוכות מ-10 מעלות פוגעות ביצירת הפרחים, וכפור ממושך פוגע קשות בניצנים ובעלים צעירים. אי פוריות האבקה ונשירת פרחים מתרחשות מעל 34 מעלות, במיוחד בתנאי השקיה בלתי מספקת.

דרישת המים של עגבניות הגדלות בשדה היא 400 עד 600 קוב/דונם, בעוד שגידול מוגן צורך עד 1,000 מ”ק/ד. דרישת המים גבוהה משלב השתילה ועד חנטת הפרי. היא מגיעה לשיא בשלבים המוקדמים של התפתחות הפרי ונמוכה בהרבה במהלך ההבשלה. למעשה, עקת מים קלה במהלך ההבשלה משפרת את מוצקות הפרי, תכולת הסוכר, הטעם וחיי המדף, אך עלולה לגרום להקטנת גודל הפרי.

ניתן לגדל עגבניות כל השנה באזורי אקלים שונים, שאותם יש להתאים לתנאי טמפרטורה אופטימליים לכל שלב בגידול. בישראל מגדלים עגבניות מאכל בשטח פתוח, תחת בית רשת ובחממות. הגידול נעשה בתקופה של ארבעה עד תשעה חודשים, שהתקצרה משמעותית בשנים האחרונות עקב התפשטות וירוס הטומבו (TOBRFV), שממנו סובלות כל החברות המובילות בעולם לייצור זרעי עגבניות.

המלצות דישון לעגבניות מאכל

כבמרבית הגידולים, לדישון תפקיד חשוב מאוד באיכות היבול בעגבניות, וביכולתו להשפיע על כמות היבול, גודלו ומתיקותו.

דישון חנקני רצוי בעגבנייה

בגידול בקרקע יש חשיבות רבה לאספקת זרחן וחנקן בארבעת השבועות הראשונים לגידול, בהתאם לבדיקות הקרקע. למשל, דשן עידית בהרכב 14-14-0, או בהרכבים אחרים, בין 10-15 יחידות. להמשך הגידול נהוג לעבור להרכבים שונים של דשן מעורב, למשל 5-3-8+6 ניתן להעשיר את הקרקע בשלב טרום השתילה בדשן סופר פוספט, שעשיר ב-25% זרחן ו-22% סידן.

כאשר ההשקיה והדישון מיטביים, לא צפויים להופיע סימני מחסור בששת השבועות הראשונים לגידול. לאחר הקטיף הראשון יש תופעה של נפילה בערכי המיקרו-אלמנטים בצמח, בעיקר מחסור במגנזיום, מנגן וברזל. לכן יש לתגבר את הדישון בתקופה הזו בדשנים כגון בר-קורט ולהזמין דשן הכולל מגנזיום.

תסמיני מחסור בנוטריינטים

• חנקן – כלורוזה כללית בעלים המבוגרים של הצמח. צמיחה מואטת וצמחים קטנים יותר; פחות פרחים ותנובה מופחתת.
• זרחן – הצמחים מתפתחים בקצב איטי מאוד, הגדילה מעוכבת; צבע בהיר מהרגיל, משטח העלה התחתון אפור-ירוק. במחסור חמור, העלעלים מסתלסלים כלפי מעלה; התופעה מתרחשת בקרקעות גיריות וכבדות, שבהן הזרחן יכול להתקבע.
• אשלגן – התסמינים מופיעים בעלים צעירים בגודל מלא, נמק צריבה בשולי העלים ובקצותיהם. בשלבים מתקדמים מופיע נמק במרווחים שבין העורקים הראשיים, יחד עם כלורוזה בין העורקים. התופעה שכיחה יותר בקרקעות קלות נשטפות.
• סידן – נמק של בסיסי העלים, ריקבון העוקץ (קריסת החלק המרוחק של הפרי). המחסורים חמורים יותר בקרקעות בעלות pH קטן מ-5, ובתנאי מליחות וחום.
• מגנזיום – התסמינים מופיעים תחילה בעלים המבוגרים, כלורוזה כללית בעוד שהעורקים נשארים ירוקים. במקרים חמורים, מראה צרוב עקב נמק בין העורקים. התופעה יכולה להתרחש בקרקעות חוליות וכתוצאה מיישום רמות גבוהות של אשלגן.
• גופרית – התסמינים דומים לאלה של מחסור בחנקן, אך הכלורוזה אחידה וגורפת, בכל חלקי הצמח, כולל בעלים הצעירים. צבע אדמדם טיפוסי מתפתח בעורקים ובפטוטרות של העלים.
• בורון – התסמינים מתחילים בדרך כלל בעלים הצעירים בצורת צבע בהיר יותר, מחסור חמור מתבטא בעלים המבוגרים בצורת כלורוזה בין העורקים המתפתחת לגוון צהוב-כתום כהה. עלים שבירים שקצותיהם עשויים להסתלסל, קצה עוקץ הפרי דמוי שעם.
• כלור – צורת העלים חריגה, כלורוזה בין העורקים, הכלורוזה מתרחשת בשקעים השטוחים בין העורקים בטרף העלה. במקרים מתקדמים יותר מופיע גוון שזוף אופייני בצד העליון של עלים בוגרים. התופעה נפוצה באזורים פנימיים המתאפיינים בשטיפה גבוהה.
• נחושת – עלים מסולסלים, פטוטרות כפופות כלפי מטה. מחסור עשוי להתבטא בכלורוזה כללית קלה יחד עם אובדן מתמיד של טורגור בעלים הצעירים, עלים שהתבגרו לאחרונה מפגינים עורקים ירוקים מרושתים עם אזורים מלבינים עד כדי אפור-לבנבן.
• ברזל – מחסור בברזל מתחיל בכלורוזה בין העורקים של העלים הצעירים ביותר, מתפתח לכלורוזה כוללת ומסתיים בהלבנה מוחלטת של העלה. כלורוזה בבסיס העלים, עם רישות ירוק מסוים. עד לרגע שבו העלים מלבינים כמעט לחלוטין, הם יכולים להתאושש אם מיישמים ברזל.
• מנגנן – בשלבים מוקדמים יותר מופיעה כלורוזה קלה בעלים הצעירים, במקרים חמורים יותר, מופיעים עורקים מרושתים (Netted veins) בעלים הבוגרים. בהמשך, מתפתח נמק חום-אפור לאורך העורקים. התופעה מתרחשת בקרקעות עם pH גבוה ובקרקעות גיריות, או בקרקעות שעברו גיבוס יתר.
• מוליבדן – כלורוזה כללית היא סימן מוקדם של חוסר מוליבדן, התסמינים דומים מאוד לאלה של מחסור

בגידול במצע מנותק חשוב לדשן בדשן שמותאם לאיכות המים באזור. כמו כן, יש להוסיף לתכנית הדישון מגנזיום וסידן, שלו חשיבות במניעת תופעת שחור הפיטם בפרי. זנים מסוימים מגלים לעתים סימני מחסור קשים גם בברזל ומנגן.

המלצות השקיה לעגבניות מאכל

בגידול בקרקע על ההשקיה להיות מותאמת למקדמי ההתאיידות בעונות השנה השונות. חשוב מזה,  יש לראות את תנאי השטח, להיות ערניים לצרכי החלקה והצמח ולהשקות בהתאם. מים לא מנוקזים גורמים לפגיעה בצימוח ובגידול, כמו גם חוסר במים (חשוב לעבוד עם טנסיומטרים).

בגידול במצע מנותק יש לנטר את רמות המוליכות החשמלית (EC) של מי השקיה ולשמור על רמה אחידה של מי הטפטפת ומי הנקז לאורך זמן. זהו הפרמטר המשמעותי ביותר בדישון והשקיה נכונים. כמו כן, יש לשמור על רמה ממוצעת של חומציות המים (ערכים רצויים של pH 6.0) על מנת לאפשר קליטה טובה של מיקרו-אלמנטים.