המלצות הזנה בגידול חצילים

חציל – מידע כללי

החציל, צמח ממשפחת הסולניים, שמקורו כנראה באזורים החמים של דרום אסיה (הודו), משם הופץ דרך סין לצפון אפריקה ולאירופה. כיום החציל הוא גידול חקלאי חשוב במטבח הים-תיכוני והעולמי, כאשר סין והודו מובילות את הייצור. מדינות נוספות המגדלות חצילים בהיקפים משמעותיים הן מצרים, טורקיה ואיראן.

החציל משמש מרכיב מרכזי במגוון רחב של מאכלים ומנות, שמנצלות את יתרונותיו הבריאותיים כפרי ללא שומן, ללא כולסטרול, ללא נתרן, דל קלוריות, הנחשב מקור טוב לסיבים תזונתיים.

מאפייני הצמח

החציל הוא צמח עשבוני חד-שנתי בעל עלים בצורות משתנות, החל מעגלגל ועד מחודד. לעתים קרובות יש קוצים בחלק התחתון של העלים. לאחר שהגבעול הראשי מצמיח 8-10 עלים מתחילה הסתעפות ענפים משניים מחיקי העלים. הצמח מתפתח באופן איטי. הפריחה מתחילה כ-100 ימים לאחר הזריעה, כשהפרחים הראשונים מופיעים על הגבעול הראשי, ולאחר מכן על ענפי המשנה. פרחי החציל סגולים, הרמפרודיטיים וניתנים להפריה הן באמצעות אוטוגמיה והן באמצעות חרקים מאביקים. עם התקדמות הטיפוח פותחו זנים בעלי תפרחת מרובת פרחים.

פרי החציל מגיע לגודל ראוי לקטיף שלושה-ארבעה שבועות לאחר הפריחה. הפרי מחובר לצמח באמצעות גבעול ארוך, לרוב עצי ומוקף בקוצים, וכך גם הגביע המקיף חלק מהפרי. הפרי הבשרני מכיל מספר רב של זרעים, בצבע צהוב קש. זרעי החציל מכילים כמות גבוהה של תרכובות אורגניות (אלקלואידים) המכילות ניקוטין. כמו כן, בדומה לצמחים רבים מהסוג סולנום, גם החציל מכיל את הרעלן סולנין. עובדות אלו גורמת לפרי החציל לקבל טעם מר עם הבשלתו, ולכן צריכת החציל כפרי היא בשלבי הבוסר שלו. לאחרונה נוצרו זנים נטולי זרעים, אידיאליים לגידול חממה בתנאי קור ותאורה נמוכה.

אחרי תקופת ניבה ראשונה של מספר חודשים, נפסקת הפריחה לזמן מה, ולאר מכן מתחדשות הפריחה והחנטה במחזורים מתקצרים. במשקים חקלאיים בזמננו, על מנת לעורר את הצמח להניב טוב יותר מדלים אותו במהלך הגידול, וגוזמים את הענפים שהתנוונו. לרוב, בשל הירידה באיכות הפרי, עם בוא העונה הקשה עוקרים את הצמח ולא מחדשים אותו.

אקלים

החציל הוא ירק קיצי הדורש טמפרטורת מינימום של 14 מעלות צלזיוס בלילה לחנטה ולהתפתחות הפרי, ומצד שני, בטמפרטורות יום גבוהות וקרינה חזקה הפרי סובל מנשירת פרחים וחנטים והופעת פירות סגולים. לחות גבוהה מעודדת התפתחות מחלות, במיוחד עובש אפור (בוטריטיס) וקישיונה גדולה. בבתי גידול יש לדאוג לאוורור המבנה כתנאי להצלחה בהדברת מחלות קשות אלה. טמפרטורות נמוכות עלולות להביא להבהרת העלים התחתונים עד כדי היווצרות כתמים נקרוטיים, וכן להאטה בצימוח, בפריחה ובקצב ההנבה, להפרעות בחנטה ובהתפתחות הפרי ולפגיעה באיכות הפרי המתבטאת בהשחרות פנימיות וחטטים על גבי הקליפה.

גידול חציל בישראל

בישראל מגדלים חצילים לאורך כל השנה בשיטות גידול מגוונות, משטחים פתוחים דרך גידול במנהרות עבירות ועד גידול בחממות. בסתיו ובחורף רוב הגידול נעשה בערבה ובבקעת הירדן, ואילו באביב ובקיץ מתרכז הגידול באזור החוף. היקף שטחי הגידול בישראל הוא 4,000-5,000 דונם, המניבים יבול ממוצע של 10-12 טון לדונם, רובם לשוק המקומי.

זני החצילים בישראל מותאמים לתנאי האקלים ולטעמים המקומיים. הזנים הנפוצים הם החציל הקלאסי, בעל הצבע הסגול כהה והצורה המאורכת, שמתאים למגוון שימושים כמו צלייה, קלייה, טיגון ואידוי; החציל הבלדי המסורתי, בעל צורה פחות אחידה וטעם עשיר; חציל מנומר, זן חדש יחסית, בעל פסים בצבעים שונים, מתקתק וסופח פחות שמן בטיגון; חציל איטלקי עגול, שמתאים במיוחד למילוי; וזנים מיוחדים כמו ביאנקה רוזה, חצילי אצבעות וחצילים לבנים, המוסיפים גיוון לשוק המקומי.

השקיה

מערכת השורשים של החציל דומה לזאת של העגבנייה. בית השורשים העיקרי שלו מצוי עד לעומק של 50 ס”מ.

מקדמי השקיה לחציל:

נוטריינטים בגידול חציל

חנקן

לגידול חצילים אופטימלי חיוני להימנע מעודף צימוח בתחילת הגידול. לכן, יש לשמור על רמות החנקן בשליטה ולהימנע מעודפים, דבר שעלול להוביל לפריחה לקויה ולכמות פרי נמוכה.

זרחן

לזרחן תפקיד חיוני בהתפתחות שורשים, פריחה, הפריה והבשלה של חצילים. השימוש בזרחן מביא למערכת שורשים מפותחת ולצמיחה מואצת. עם זאת, חשוב לציין שחציל דורש זרחן אמנם בכמויות קטנות, אך ייתכן שהקליטה של יסוד זה לא תהיה יעילה במיוחד, במיוחד בקרקעות גירניות. לכן, חיוני להבטיח זמינות נאותה של זרחן באמצעות הדשיה.

אשלגן

לאשלגן תפקיד חיוני באיכות פירות החציל ובעמידותם בפני פתוגנים.  חוסרים באשלגן באים לידי ביטוי בהצהבה מתקדמת של העלווה, ולאחר מכן כתמים דהויים שעלולים לגרום לנקרוזה. מחסור באשלגן יכול גם לקדם פגמים בשינוי צבע הפירות. עודף של אשלגן עלול לגרום למחסור במגנזיום.

סידן

סידן ממלא תפקיד חיוני במבנה דפנות התא ותורם ליציבות קרומי התא בצמחים. יתר על כן, יש לו השפעה ישירה על מאזן המלחים בתוך תאי הצמח, בהפעלת אשלגן כדי לווסת את הפתיחה והסגירה של הפיונית, כמו גם הקלה על תנועת המים בתוך הצמח.

בגידול בחממה צמחים דורשים כמות משמעותית של סידן. מחסור בסידן מתבטא בכלורוזה בין העורקים ונמק של שולי העלים, וניכר במיוחד בקצות הצמחים, הנוטים להתייבש.

מגנזיום

החציל רגיש במיוחד למחסור במגנזיום. בצמחי חצילים הסובלים ממחסור במגנזיום, העלים המבוגרים יותר מראים כלורוזה בין העורקים, שיכולה להתקדם גם לעלים צעירים יותר. במקרים חמורים, רקמת הביניים של העלים יכולה להתייבש ולגרום לנזק משמעותי.

דישון חצילים

לכל זן עשויים להיות צרכים מעט שונים, לכן מומלץ להתייעץ עם חברת הזרעים כדי להבטיח תנאי גידול אופטימליים.

חיוני לבצע ניתוח כימי-פיזיקלי של הקרקע כדי לקבוע את הערך הנכון של חומרי הזנה שיש לספק, ובדיקת מעבדה למי ההשקיה לצורך דישון נכון.

החציל עמיד יחסית למליחות. כדי למנוע בעיות של מליחות גבוהה, יש לבדוק תמיד את ה-EC של תמיסת ההזנה במהלך ההדשיה, של מי המקור ושל הקרקע או משאב תמיסת הקרקע. ריכוז המלחים המקסימלי המומלץ בתמיסת ההדשיה הוא EC 3.5.

בהתאם למי המקור ניתן לדשן חציל בדשנים בעלי מוליכות חשמלית בינונית/גבוהה כמו בשור ביחס NPK 1-0.2-1

משלב מילוי הפרי, מומלצת תוספת מיקרו-אלמנטים באמצעות התכשיר ברקורט. תדירות ההוספה של מיקרו-אלמנטים בקרקע קלה תהיה גבוהה יותר מזו שבקרקע כבדה.

טבלת דישון לחציל